שלום לך תלמידה ושלום גם לך תלמיד, החופש הגדול מתקרב לסיומו וההתרגשות גואה: אתם אמורים לחזור לבית הספר. אתם עומדים להיכנס לאחת הכיתות בבית הספר היסודי, לחטיבת הביניים או לחטיבה העליונה. אולי זו כיתה שהייתם בה בשנה שעברה ואולי לא, אולי זה בית הספר הרגיל והקבוע שלכם, ואולי ממש לא כי בית הספר נמצא ליד הבית שהוריכם השכירו אחרי שפוניתם מביתכם בצפון או בדרום. הכניסה הזו, חזרה זו ללימודים, מרגשת מאוד אבל גם מלווה בחששות. והאמת? חששות צודקים: האם אסתגל? איך תהיה הפרידה מההורים? איך יהיו החבר’ה? איך תהיה המורה? עד כמה יהיה לי קשה, אם בכלל? עד כמה יהיה להורים קשה וזה ישפיע עליי? איך יקבלו אותי? האם אחרי המאמץ של ההסתגלות שוב אצטרך לעזוב?
פרידות והצמיחה האישית
החזרה ללימודים מגלמת בתוכה הרבה מאוד דאגות, רעיונות, עקרונות ומחשבות ואני רוצה לחזק אתכם, גם אם אתם חושבים שאתם ממש לא צריכים אותי… מהיום בו נולדתם, לאורך חייכם עד היום, עברתם הרבה פרידות שהצריכו מכם כוחות כדי להסתגל ולהמשיך הלאה: כשהייתם תינוק או תינוקת ואמא שלכם יצאה מהחדר, כשאבא הלך לעבודה כל בוקר ולא ראיתם אותו למשך כל שעות היום, כשעזבו אתכם בגן (גם אם בכיתם) למשך כמה שעות ועכשיו פרידה מהחופש, אפילו שהוא היה חופש לא נורמלי בכלל בגלל המצב המלחמתי שבארצנו. תאמינו או לא, אבל הפרידות האלה בעצם הצמיחו אתכם. גם הפרידה מהבית וגם הפרידה מהחברים, עד כמה שזה שבר את ליבכם, ואולי עדיין משפיע עליכם, זה הצמיח אתכם. המצבים האלה פיתחו את העצמאות שלכם, את היכולת שלכם להחליט, לבצע, להסכים או לסרב ולקרב אתכם כל פעם קצת יותר לכיוון היותכם בוגרים אחראיים. יש סיכוי שהייתם מוכנים לוותר על המציאות הקשה של המצב במדינה, אבל זו המציאות והיא קרתה.
סיפור הסרטן ושיריונו: שיעור בצמיחה מתוך פגיעות
אני נזכרת בסיפור הסרטן ושיריונו. אתם יודעים שסרטן לא נולד עם שיריונו אלא בונה אותו? לא רק בעת לידתו אין לו שיריון, אלא גם בעת תקופות גדילה שלו, כמה פעמים בחייו, משיל הסרטן את שיריונו, מאפשר לעצמו גדילה ואז בונה את שיריונו שוב על הגוף היותר גדול שלו. באותה תקופה בה הוא ללא שיריון, נמצא הסרטן, למשך כמה ימים, במצב מאוד פגיע ועומד בפני סכנות מדגים, ציפורים ובני אדם. נכון, זה עלול להיות מצב מסוכן, אבל רק כך יכול הסרטן לגדול. הדבר דומה לכם, הילדים, כשאתם עוברים מתינוקות לילדות, מהבית לגן, מהגן לבית הספר היסודי ואז לחטיבות, ובתקופות האלה חוויתם קורונה, מלחמה, פינוי, מילואים, פרידות מאנשים וממקומות… למשך תקופה קצרה אתם כאילו בלי שיריון, אתם פגיעים, אבל רק כך תוכל להתאפשר צמיחתכם.
תובנות על כוחות ההתמודדות ותמיכת ההורים
אז מה המסר? שלא תדאגו!! שתדעו שגם אם אתם מרגישים פגיעים, חלשים, דואגים – זה מצב זמני, זה מצב שידרוש מכם כוחות התגברות שקצת מהם כבר יש לכם, ואותם כוחות ישרתו אתכם אחר כך לאורך חייכם. אל תשכחו שבבית יש לכם הורים שרק רוצים בטובתכם, שרוצים לראות אתכם מתקדמים, מצליחים בלימודים ובחברה ושמרוב דאגות לכם הם לפעמים לוחצים אתכם, חונקים אתכם בשיחות מרובות ולעיתים רבים אתכם קשות. זה נשמע מעצבן? אולי, קצת, אבל בכל זאת יש בחזרה ללימודים גם המון כיף. אל תשכחו שאלו שנים בהם אתם לומדים את עצמכם ולומדים את החברה. אתם עובדים קשה (על הלימודים) ועדיין גם מבלים, נהנים, אחראיים בעיקר לעצמכם בלבד, יכולים להרשות לעצמכם כשלונות (כי אחר כך אתם יכולים לשפר) והולכים ומתקדמים לקראת מה שאתם כל כך רוצים: להיות כמו הגדולים!
כבוד לזולת ושיתוף ההורים
תלמידות ותלמידים יקרים, זיכרו גם את חבריכם לספסל הלימודים. זיכרו שיש ילדים שונים. יש רגישים יותר ורגישים פחות, יש מוחצנים ויש מופנמים, יש שקטים ויש שובבים, יש המתקשרים מהר או לאט. כולכם מתחילים את שנת הלימודים ממש עוד מעט וכל אחד מכם מביא איתו את הרגשות שלו: חשש, אולי אפילו בהלה, התרגשות וגם שמחה. שימרו על כבודכם ושימרו על כבודם בכך שתדעו להתחשב במי שקשה לו יותר. תבקשו מההורים להיות לכם תומכים, מלווים, מעורבים (לא מתערבים) ועוזרים בעת הצורך. אל תנתקו את ההורים ממה שעובר עליכם. שתפו אותם בחלק מהחוויות שעוברות עליכם ובחלק מהרגשות שיש לכם. תאמינו או לא, אבל גם ההורים היו פעם בבית ספר וגם הם עמדו בלחצים האלה. ולא חשוב אם הם התלבשו אחרת או שמעו מוזיקה אחרת או שלא היה להם סמארטפון – הגיל הוא הגיל, לא משנה באיזו תקופה הוא מתרחש.
יש לי אמון בכוחות שלכם!
אני יודעת שאתם רוצים לשמוע כמה אתם יכולים וכמה אתם סומכים על עצמכם ובוטחים בכוחותיכם – אז אגיד זאת: אתם יכולים! יש לי בכם אמון רב. אני סומכת על החוסן שלכם ועל החכמה שלכם וכל שנותר לכם לעשות זה להוכיח שאני צודקת. בהצלחה. ,
