אנחנו נמצאים היום, מבחינה חברתית וחינוכית בקריסת החלום המתירני. לפני דור ושניים, חשבו המחנכים שאהבה וחברות יעשו את עבודת החינוך, אך הרעיון קרס. ילדים שגדלו באווירה של חוסר גבולות ומתירנות מגלים היום הפרעות התנהגות (ראו מה קורה בבתי הספר) ונוסף לזה יש להם דימוי עצמי נמוך יותר מאשר לילדים שגדלים בתוך גבולות ושמרנות. חשבנו לגדל ילדים יותר סקרנים, יותר שובבים, פחות בתלם – אך הם גדלו עם דימוי עצמי נמוך יותר ויכולת נמוכה להגיע להחלטות. פה הכשל. אנחנו זקוקים לשקם את הסמכות ההורית ע”י נוכחות ההורה בחינוך והפעלת סמכות. תלונות שכיחות של הורים הן שהילד לא נשמע להם, שהוא בוכה כשאינו מקבל את מה שביקש, שהוא מושך את זמן ההליכה לישון בערב, שהוא מתווכח ומנדנד כמעט על כל דבר, שצריך להסביר לו כל דבר שוב ושוב, שהוא רוצה לנהל את הבית, שהוא מתיש את ההורים… חלק גדול מתלונות אלו יכול להיפתר על ידי לימוד חוקים ושימת גבולות. חוק הוא דבר יבש. החוק אומר “אצלנו בבית… “. זו הינה חשיבה ערכית של ההורה הבאה מתוך עולם אמונותיו, ערכיו והאמת הפנימית שלו. הגבול הוא דבר גמיש ופרטי ואנחנו מזיזים אותו לפי האדם, או הילד, שמולנו. הגבולות נועדו להגן עלינו. מעקה במרפסת, רמזור אדום, לא לגנוב ואפילו תשלום מיסים – כל אלו נועדו להגן עלינו ועל ילדנו. זו אינה שרירות לב אלא צורך חברתי וצורך בהגנה על עצמי ועל האחר. אתם, אשר מבינים את הסכנה שבחציית גבול, יודעים את משמעותו ומצייתים לו מתוך בחירה.
חברה דמוקרטית איננה אנרכיה. אתם ההורים הינכם ראש הממשלה ולכן יהיו חוקים וגבולות אשר אתם תמצאו לנכון להנהיג אצלכם במשפחה. חוקים שתקבעו מתוך הערכים החשובים לכם ולא מתוך שתלטנות לשמה. לא לאכול בסלון או לסדר את החדר הם דרישות שבאו מתוך מחשבה ולא כי “ככה אני אומרת”.
החוקים והגבולות הראשונים בהם נתקל הילד הם אלה שמציבים הוריו. גבולות ברורים ועקביים מעניקים לילד תחושת בטחון. הם אף מעבירים לילד מסר שהוריו דואגים לו וכי ניתן לסמוך עליהם.
להציב גבולות לילדים הינה יכולתו של ההורה לקבוע ולהעמיד כללים וחוקים, להבהיר לילד מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא, להטיל איסורים – וזאת מתוך הכנת הילד למסגרות אל תוכן הוא יגדל.
חוסר גבולות מפחיד. הילד מבין שאינו יכול לסמוך על החופש המדומה שיש לו. הוא לא יהיה בטוח עד איפה הוא יכול ללכת. הוא חש שאין בקרבתו קיר עליו הוא יכול להישען והקיר לא יזוז.
לסבינו, ואולי אף להורינו לא היה קושי להעמיד לנו גבולות כי הם לא חשבו על יחסים. הם לא רצו להיות חברים שלנו, של הילדים שלהם, ולכן לא חששו להיות לא נחמדים. הסמכות שלהם, בעיניהם, באה מתוך תפקידם כהורים. היום, אנחנו רוצים להיות החברים של הילדים שלנו ולכן מתעקשים להיות נחמדים, אך שוכחים שתפקידנו כהורים הוא להכין את הילד לחיים. לתת לו את הכלים להתמודד עם החיים שמחוץ למשפחה.
כשאין גבולות בבית זה לא בגלל שהילד לא יודע לשמור על גבולות, אלא מפני שההורה לא עומד בהם. והקושי שבהצבת הגבולות הוא בזה שבעצם ההורה מציב גבול עליו הוא חייב לעמוד, לשאת את עוגמת הנפש של ילדו, לקבל את אי שביעות רצונו ולדעת שהוא, ההורה, עושה טוב.
הקושי אינו רק שלנו כהורים לילדים חסרי גבולות, הקושי האדיר הוא של הילדים. לילדים מאוד קשה לגדול בלי גבולות. הם כל הזמן חוצים טריטוריות ויורים עליהם אש חיה – אבל לא לימדתם אותם אחרת.
