לפני שנים הייתי בהצגה “בגדי חורף אבא”. הצגה קטנה, הצגת יחיד, במקום אינטימי וקטן ב”קפה קאמרי”. הצגה של שעה, בה היינו מרותקים לשחקנית היחידה והמצויינת, הילה הלוי מצקר. הצגה שכתב, במשך כמה שנים, משה פרסטר אשר אתם מכירים אותו כסטנדאפיסט וכאן גילה צד אחר ושונה לגמרי באישיותו. הצגה טובה, מעניינת, מרגשת וחובה לכל זוג נשוי ולכל הורה גרוש.
ההצגה הינה מונולוג של ילדה (בת עשר בערך) גרושה. מחשבות שמגלות בפנינו בדידות ואומץ, אהבה ופחדים, תקווה והרבה עצב. השעה הזו הינה שעה של כניסה לתוך עולמם של ילדים גרושים. את המחזה כתב משה פרסטר בשנים הראשונות שאחרי גירושיו ושם בפי ביתו הדימיונית את כל אשר הוא חשב שהיא חווה. והאמת? הוא דייק מאד והצליח להכנס לראש של ילדה בת עשר שהוריה התרגשנו והיא עוברת, ממש עוברת, את כל שלבי תהליך האבל.
נכון שיש גירושין שהם ממש הכרח: הורה מתעלל או הורה פושע אשר המשך שהותו/שהותה במסגרת המשפחתית רק תגרום נזק נוסף לבן/בת הזוג ולילדים. אינני מתעלמת מזה. אבל יש גם גירושין מיותרים. משברים כואבים שאפשר היה להתגבר עליהם ללא גירושין. אחרי שנים רבות של ישיבה בקליניקה מול הורים הנמצאים במקומות שונים ברצף הזוגי והמשפחתי שלהם, אני אומרת לכם בפה מלא: יש גירושין מיותרים.
אני יוצאת מנקודת הנחה שרוב הזוגות שמתגרשים רואים גם את טובת הילדים ובאותו רגע, בהחלטה להתגרש, מצאו את החיזוק לכך שזה טוב גם לקטנים ובכל זאת, בואו נבדוק את ההשלכה של זה על עולמם. הרבה פעמים שואלים אותי “איזה נזק זה עושה לילד?”. אינני מדברת על נזקים. אני מדברת על השפעה. בואו נחשוב מה יכולה להיות השפעת הגירושין על הילדים. אין ספק שכל ילד הוא עולם בפני עצמו וילדים שונים מגיבים שונה ומושפעים באופן שונה מנסיבות חייהם. ובכל זאת…
ילד מתגרש (ואני בוחרת במילה הזו בכוונה, כי זה כך. לא רק ההורים התגרשו אלא גם הילדים) עובר את חמשת שלבי תהליך האבל, ממש כאילו מת מישהו חשוב בחייו. את המודל הזה ניסחה פסיכיאטרית שוויצרית, אליזבת קובלר רוס, אשר עבדה שנים רבות עם חולים סופניים ובני משפחותיהם. היום מספרים לנו הפסיכולוגים כי ילדים גרושים חווים את אותם רגשות ובאותו הסדר.
ראשית, עם גילוי המציאות, בעקבות שיחה עם ההורים בדרך כלל, הילדים מכחישים את הידיעה, בינם לבין עצמם. הם בטוחים שזה לא נכון, שאולי לא הבינו טוב. שנעשתה כאן טעות. איך זה יכול היות? אם הם מספיק בוגרים הם מנסים להבין (מאיתנו) איך זה הגיע לכך. ההכחשה הזו מגנה עליהם ומבטאת את הקושי שלהם להתמודד עם המציאות ובתקופה הזו הם בעצם אוספים כוחות להמשך הדרך.
אחר כך הם כועסים. לעיתים הם מביעים רגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה (בהצגה יש לזה ביטוי מצוין). הכעס שלהם מופנה החוצה, לסביבה, להורים, לצוותים החינוכיים ואפילו לחברים. רע להם. כואב להם. הם מנסים להבין מה קרה כאן? מי אשם? אולי הם? למה עושים להם את זה? אם הסביבה לא תדע להכיל את הכעס הזה הילדים לא יצליחו להשלים עם המצב והם יחושו בודדים מאד.
ואז, מגיע המיקוח. הילד בודק כל אפשרות לבטל את המצב, לדחות את הקץ, למנוע את הגירושין. ילד קטן ינסה להיות ממש ממש ילד טוב במחשבה שאז אולי, אם הוא אשם בגירושין (הרי בגללו ההורים רבים כל הזמן), הם יבטלו את החלטתם, ישארו ביחד ולא יריבו יותר. הם מנסים לעיתים לגרום להורים להשלים. הם חושבים, במוחם הילדותי, מה עוד הם יכולים לעשות כדי למנוע את רוע הגזירה.
וכשזה לא מצליח מגיע שלב הדכאון. תחושה חזקה שהכל חסר טעם. ששום דבר טוב כבר לא יקרה. שאין טעם לכעוס ואין מה לטרוח. הם חושבים על העתיד שכנראה יהיה רע, הם מרגישים בושה וכשלון. הם בטוחים שהוריהם לא לוקחים אותם בחשבון ועושים להם עוול. הם אומללים. הם ערים (באופן לא מודע) לחוסר האונים שלהם מול החלטת המבוגרים, שלדעתם הינה החלטה ממש גרועה ומריעה את חייהם לעולמים.
מכאן הם מגיעים לקבלת המצב. והאמת, לעיתים זה לוקח להם שנים. הורים גרושים יודעים שהילדים קיוו, במשך שנים, שהם יחזרו לזוגיות. עם קבלת המצב הילדים משלימים עם זה שאין מה להילחם, שהם לא יוכלו לשנות את רוע הגזירה, מתרוקנים מרגשות של מאבק, מתעייפים, עצובים, גרושים.
את כל זה מעבירה הילה, השחקנית, מצוין. המפגש הזה שלנו, הקהל, עם הילדה הזו, היה מפגש שחודר ללב. לראות את הילדה עוברת בין כל השלבים האלה ובעצם מתבגרת בעל כורחה – היה טעון. יצאתי מההצגה בידיעה שכולם צריכים להבין את זה וכי כל מה שצריך זה לקחת את זה בחשבון, להוסיף את זה למידע שממנו מוציאים החלטות בסיכומו של דבר, ומי יודע, אולי ההחלטה תשתנה בעקבות ההבנה הזו.
כל בוגר הוא תוצר חוויות ילדותו. אני הינה תוצר הוריי, תל אביב, הזוגיות שלהם, האחים שלי, היסודי בו למדתי. כל אחד מכם הינו תוצר הוריו, אחיו, מגוריו והחינוך שהוא קיבל. הילדים שלכם אינם שונים מזה. הם יגדלו להיות בוגרים שהם תוצר חוויות ילדותם. חוויות גירושין הן קשות. קחו את זה בחשבון ורוצו לראות את ההצגה.
