כולנו יודעות ויודעים שמספר ההורים המגדלים ילדים לבד, או כמעט לבד, הולך וגדל. מאז ומעולם היו משפחות חד הוריות. אצלנו בארץ, לצערנו, יש הרבה אלמנות מלחמה אשר במשך שנים גידלו לבד את ילדיהן היתומים מאב. עם הזמן גדלו גם מספר ההורים שהתגרשו ונכנסו אף הם למעגל המשפחות אשר בהם הורה אחד בכל בית בו גרים הילדים ובעשור האחרון גדל מאד מספר הילדים הנולדים לאמהות יחידניות (דרך בנק הזרע) ואף לאבות יחידים (דרך אימוץ או פונדקאות). הורים אלה מגיעים אלי עם שאלות חדשות, לא דווקא בענייני חינוך אלא בתהיות של מה לענות לילדים כשהם מבררים את השונות שבדרך גידולם.
כולנו יודעים שקשה לגדל ילדים וכי הם נשענים על המשאבים של ההורים: משאבי הזמן, משאבי הכסף ומשאבי הנפש. זו משימה מורכבת ואין ספק שברגע ששני אנשים מגדלים ילדים קיימת חלוקה של הנטל, מה שאין כך להורה יחיד.
יש היום בארץ כשני מיליון ילדים ונוער ומעל מאתיים אלף מהם הם ילדים הגדלים במשפחות חד הוריות. כאלפיים מתוכם הם ילדים להורים יחידניים. להיות הורה יחידני אומר לגדל ילד ללא אב או ללא אם. בל נשכח שלילד יתום יש אב או אם: יש לו תמונות, יש עליו או עליה סיפורים, יש סבא וסבתא ודודים מצד משפחת המקור שלהם, אולי הילדים אפילו הכירו אותם לפני מותם. לילדים גרושים ודאי שיש אב או אם: יש להם תמונות מחתונת ההורים, יש משפחות מכל צד, גם כאן יש סיפורים, אפילו אם הם סיפורים לא יפים. יש נוכחות של ההורה הנעדר. לילד או לילדה להורה יחידני – אין אב או אין אם. יש תרומת זרע או ביצית אנונימית (אני יודעת שיש גם מצבים שונים בהם הילד מכיר את תורמת הביצית, אך אלו מקרים נדירים). ילד כזה, ישאל שאלות שעל התשובות להן ההורים מתלבטים.
ילדים שואלים שאלות. לעיתים הן נשמעות כמו שאלות נוקבות אך בדרך כלל הן לא כאלו, אלא פשוט שאלות סקרניות ומנסות לברר את זהות האב או האם. ילד ממשפחה מסורתית חווה דגם של שני מבוגרים: זכר ונקבה, אמא ואבא, ואם יש לו שאלות, הן תהיינה סביב הזוגיות או הילדות של כל אחד מהוריו. ילד להורה יחידני “יחפש” את הדמות השנייה. לא תמיד מפני שהיא חסרה לו (במיוחד בגילאים הקטנים, בהם יש הזדהות עם האם), אלא מפני שהוא, או היא, רואים את המודל השמרני של זוג הורים, בגן, בגינת השעשועים, בסרטים וכמעט בכל מקום.
אני דוגלת ברעיון שהאמת היא התשובה הנכונה והטובה ביותר. לילדים אומרים את האמת, בהתאמה לגילם ולא תמיד בפירוט. אנחנו יודעים היום שהסתרה במשפחה, סוד במשפחה, הוא תמיד מתכון לבעיות: יש אנשים שיודעים, אי פעם זה יצוץ ואז הפגיעה בילדים עלולה להיות קשה.
לדעתי, מה שעומד מאחורי הקושי של אמהות ואבות להגיד לילדים את האמת, הוא החשש לפגוע בהם. אבל הרי שקר יפגע בהם יותר ואמת מחוררת תשאיר אותם ללא תשובות! בלתי אפשרי לילד להשאר ללא תשובות ואז הוא ימלא את החללים עם דמיונו, שעלול להיות הרבה יותר גרוע מאשר האמת: אולי זה בגלל שאני ילד לא טוב? אולי זה בגלל שהוא לא רצה אותי? אם אמא לא אוהבת לדבר על זה אז זה כנראה דבר רע! הרצון לגונן על הילדים מפני האמת הוא שגוי ביסודו. דווקא האמת היא זו שתגן עליהם: לא יוכלו להפתיע אותם, לא יעזור אם יקניטו אותם, נוכל לצייד אותם במשפט מענה ונשמור על יחסי אמון הדדי.
אז מה עונים לילד בן שנתיים או שלוש ששואל את אימו היחידנית “איפה אבא שלי?”. אהה, כאן כבר נכנס פחד נוסף: דיבור על מין. על זרעים, על ביציות, על אהבה, על סקס…. וגם פה נופלים ההורים. כאילו מין זה הדבר הרע ביותר שעלול לקרות לילד וצריך להגן עליו מפניו.
למי שמתקשה, אפשר לדבר על מין באופן לא מיני לגמרי, אלא עניני: “כדי שיווצר תינוק צריך זרע וצריך ביצית. לאמא יש ביצית (כמובן שהגברים יגידו זאת הפוך) ואני בחרתי אותך מתוך בנק גדול שיש בו המון זרעים”. חברתי אוהבת להוסיף שכשם שיש בנק של כסף יש גם בנק של זרעים. ילד בן שנתיים, שלוש ואפילו ארבע, לא יבין את המשמעות העמוקה של זה. הוא פשוט יקבל זאת כפיסת מידע. והנה, הוא יודע, והנה אי אפשר יהיה להתקיל אותו ואין כאן סוד. ברור שאחר כך תבאנה שאלות נוספות ואם לא הפחד ינהל אתכן ואתכם, תמיד תמצאו תשובות המתאימות לגיל הילדים.
אפשר לציין שהאיש הזה שנתן לי את הזרע שלו הוא איש טוב, שעוזר לאמהות שרוצות ילדים. אפשר גם להגיד שכל כך רציתי אותך ולכן בחרתי בך. פשוט צריך לדבר. להגיד דברים שהם כמו סיפור המסופר באהבה ובחיוך.
אתם חייבים לסמוך על חכמתם ועל חוסנם של ילדיכם: הם יבינו ואז יוכלו להתמודד !
