מאמרים

להיות אבא בעידן הפוסט מודרני

כשאבא שלי היה אבא במישרה מלאה זה היה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. כשבעלי היה אבא במישרה מלאה זה היה בשנות השיבעים והשמונים של המאה העשרים. זה נראה כאילו זה היה בתקופת הדינוזאורים, אבל זה היה בסך הכל לפני שלושים וחמש שנים. ובכל זאת, זה כל כך שונה מהאבהות של היום.

 

אבא שלי, וגם בעלי, עבדו שתיים עשרה שעות ביום. היו יוצאים בשעה 8 בבוקר וחוזרים עייפים ומותשים לקראת הלילה. המודל שהיה לי, של אבהות, היה של איש שעובד קשה למען משפחתו, איש שצריך להעריך אותו על עבודתו הקשה והמסורה. זה היה מודל של אבא שהגיע בערב והיה נרדם תוך כדי המונולוג של אמא שלי שרצתה לעדכן אותו מה קורה עם הילדים. גם בשישי הוא עבד, וגם בעלי, דרך אגב, וליום וחצי בשבוע היה לנו אבא נפלא. אבא שידע לחתל, לבשל, לנקות, לשאוב, לתקן ובעיקר לאהוב. אבא בלי רגשות אשם שידע שהוא עושה הכי טוב שהוא יכול.

 

בעלי, אני מודה, היה מאד דומה לו. ידע לעשות הכל אבל קיבל ממני “שיחרור” מהעבודות האלה, כי הרי אני ידעתי לעשות הכל יותר מהר, יותר יעיל ועם יותר תשומת לב לפרטים הקטנים. אני זוכרת אירוע, בו אני עומדת במטבח ורוחצת כלים, הבכור קורא לי לבחון אותו לקראת מבחן, השני מבקש ממני עזרה בשיעורים, השלישית מבקשת שאנגב לה את הטוסיק והתינוקת מושכת לי במכנסיים. ובעלי? הוא ישב בסלון וקרא עיתון. וזה לא בגלל שהוא לא רצה לבחון את בנו, או לעזור לשני בשעורים או לנגב לבת את הטוסיק או לקחת את הקטנה על הידיים – זה מפני שאני, במשך השנים, מידרתי אותו מהעבודות האלה. אני זוכרת איך תמיד, כשהייתי מתפוצצת, הוא היה אומר לי “אבל רק תבקשי ואני אקום” ואני תמיד חשבתי שהוא צריך לקום בלי שאבקש. אז חשבתי….

 

בעלי היה משמיע לילדים מוזיקה ומלמד אותם איך נבנית הרמוניה מוזיקלית. הוא היה מלמד, כל ילד בתורו, לרכב על אופניים והיה רץ אחריהם בגינת השעשועים, הוא היה מחתל מצוין, והיו לו תמיד תובנות לכל מיני דברים שקרו להם. למשל, כשאחת מבנותיי התמלאה בגירויים בעור – הוא זה שהבין שזה בגלל שהחלפתי אבקת כביסה. וכשילד צריך היה להכין עבודה לבית הספר הוא זה שהיה מראה להם מה אפשר לעשות מאומים, ברגים, חוטי חשמל וכמה מקלות. הוא היה מספר להם סיפור אם ביקשתי, אבל לא ממש אהב לעשות זאת. הוא היה מלביש אותם ברצון והיה מצחיק אותם, הוא עודד אותם לעלות למעלה למעלה על המיתקנים בגינה ולא פחד (כמוני). הוא היה אחלה אבא, אם רק הייתי נותנת לו. הוא לא הלך לאספות הורים ולא ידע באיזו קומה נמצאת הכיתה של הילדים. לדעתי, הוא לא הכיר אף מורה שלהם. ולא שזה לא עניין אותו, אלא שהוא לא אהב את זה. ולכן קיבל שיחרור.

 

האבות היום, ברובם, לא מחכים שתבקשו מהם. הם עושים. האבהות היום הרבה יותר זורמת ושיוויונית. זה לא שיש תפקידים לאמא, ואבא, אם בא לו, עוזר לה. ממש לא. זה שהתפקידים הם של שניהם. אני זוכרת שפעם אחד מנכדיי בכה במכונית כי רצה משהו והוא אמר “אמא אבא בואו רגע, אבא אמא אני רוצה…” – הוא כרך את שניהם יחדיו. הוא ידע שהוא יכול לקבל את אותו דבר מכל אחד מהם, וזה נפלא בעיני.

 

יש, באבהות של היום, ניפוץ של סטריאוטיפים שהיו במשך מאות דורות. היום זה טרוויאלי לחלק גדול מהאבות, שהם עושים דברים מסוימים בבית. חבר’ה – זה לא תמיד היה כך. כשתפקיד האם היה לגדל ולחנך את הילדים ותפקיד האב היה לפרנס, האבות לא נטלו חלק משמעותי בגידול הילדים. היתה להם זכות המילה האחרונה והם היו האיום על הילדים “חכה, חכה, שאספר לאבא”, אבל לא כיבסו, לא טיאטו, לא חיתלו, לא הביאו לגן או לבית הספר, לא שיחקו על השטיח בלוטו…. בקיצור – הם לא. איזה כיף לכן האמהות ולכם האבות, שהיום זה אחרת. איזה אושר זה לקחת חלק בחיי היום יום של הילדים שלנו. אין ספק שלגדול עם אבא פעיל ונוכח זה נכון יותר לנפשו של הילד. ובקשר למבנה המשפחתי החדש – לזה עליכם להתרגל. זה עדיין חדש, לא כולם עושים זאת, המחיר הוא של חילוקי דיעות בין ההורים, אבל הרווח לדעתי אדיר.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...