מאמרים

ראיתי במעלית את אמא שלי

שלשום יצאנו לחברים. הם גרים בקומה חמישית כך שברור שנכנסנו למעלית. לחצתי על כפתור מספר 5 והסתובבתי לכיוון צד המעלית בו ידעתי שיש מראה. עשיתי זאת כדי לראות את עצמי רגע לפני שאני נכנסת: האם השיער מתוח טוב ולא קופצות לי שערות מורדות והאם השפתון לא ירד כששתיתי לפני כן. אז הסתובבתי וראיתי במראה את אמא שלי.

אמא שלי מתה לפני כמה שנים. אני לא אוהבת את המילה “נפטרה”. למה נפטרה? ממה היא נפטרה? מהעולם הזה? למה, זה עונש לחיות פה? בקיצור: לא אוהבת. אז אמא שלי מתה כבר הרבה שנים והנה אני רואה אותה במראה שבמעלית. זה לא היה פאנטום ולא פנטזיה – זו הייתי אני. מתברר שככל שאני מתבגרת אני יותר ויותר דומה לאימא שלי. ואני לא יודעת אם זו מחמאה או לא… ברגע שראיתי את אימי מולי במעלית, וחלקיק שנייה אחרי זה הבנתי שזו אני, אמרתי “אני לא מאמינה כמה שאני דומה לאימא שלי!?!” ובעלי, שהיה איתי במעלית, אמר: “אבל זה היה ברור!”.

הוא יצא בעור שיניו כי בדיוק המעלית עצרה ויצאנו, אבל לא שכחתי את המראה ולא שכחתי את המשפט ובדרך הביתה שוחחנו קצת על זה. שוב התחלתי אני בנושא הדמיון הרב שלי לאמי ושאלתי את בעלי ברצינות רבה ועם בקשה לתשובה רצינית (כי הבן אדם הומוריסט מלידה) אם, כשהוא בא הביתה לבקש את ידי מהוריי, הוא הסתכל על אמא שלי וחשב שכך אני אראה יום אחד.

רגע לפני שאגלה לכם את תשובתו אני רוצה לספר לך על המעמד של בקשת ידי: הייתי בת 19 וחצי והחבר שלי בן 20 וחצי. היינו בטוחים שאנחנו בוגרים ומבינים את החיים ולכן מוכנים להינשא ולהקים משפחה. דברנו על זה, קבענו מועד בו הוא יגיע לבית הוריי, הודעתי להוריי שהוא יגיע וחיכינו. הגיע הבחור. היה יום אביב וכולם ישבו על המרפסת שצפתה על רחוב בן יהודה.  אבא שלי המתוק והעדין ישב בשקט והסתכל עלינו. אמא שלי ישבה עם ראש רכון וסרגה ולידה ישבה דודתי האהובה, אחות של אמא, שהגיעה לתמוך באימי. אני רעדתי כמו עלה וכל מה שנשמע היה קול המסרגות ממתכת שנגעו זו בזו. אבא שלי שאל את החבר שלי ממה נחייה, איפה נגור, האם הוא מבין את המחויבות שבנישואין (חבר שלי אמר “כן” אבל בינינו, מי מבין את זה בגיל עשרים?) ועוד כמה שאלות כנראה כי אני כבר לא שמעתי כלום. היה לי צפצוף באוזניים, הסתכלתי על חבר שלי ועל אמא שלי ועל אבא שלי, הרגשתי את כובד המעמד והייתי פשוט מפוחדת. כנראה ריחפתי לי באיזה מקום דמיוני וחזרתי למרפסת כששמעתי את אבא שלי האהוב אומר “אז שיהיה במזל טוב”. והשאר היסטוריה.

נחזור למכונית ולשיחה עם בעלי  וכך הוא אמר לי: “בחיי שהסתכלתי על אמא שלך ואמרתי לעצמי: שים לב, ככה גם היא תיראה יום אחד. אתה מוכן לזה?” ועניתי לעצמי, המשיך בעלי, שאמנם זה לא מה שהייתי רוצה אבל גם ידעתי שאני לא מוכן לאבד אותך ולהפסיד אותך.”

משפט יותר אוהב מזה אני לא מכירה. הודיתי לו והמשכתי לחשוב על הדמיון לאימי: מצד אחד, הדמיון הוא ממשי: במבנה הפנים, בצורה המלוכסנת של העיניים, בעצמות הלסת, בלחי הגבוהה, באף הרחב ואפילו בחיוך וכל זה גנטי. מזה אין לאן לברוח חוץ מאשר בניתוחים פלסטיים (גם לשם, כנראה, אגיע יום אחד…), אבל למרות הדמיון האדיר בצורה החיצונית, ההבדלים המשמעותיים הם במבנה הפנימי. במי שאני. ואני לא אמא שלי. נכון, אני עומדת כמוה. נכון, אני פוכרת את אצבעות ידיי כמוה. נכון, אני צוחקת כמוה. נכון, אני כועסת כמוה, אבל כל אלו הם רק חלק מהמבנה ואני בכל זאת לא אמא שלי. אני עצמאית מאד והיא הייתה תלותית. אני עקשנית מאד והיא ויתרה. אני מוכנה להתאמץ כדי להשיג את מה שאני רוצה ולה לא היו כוחות להתאמץ. אני תמיד רואה את הקושי של האחר ואימא שלי הייתה עסוקה יותר בעצמה. אני שואפת כל הזמן מעלה מעלה עוד ועוד ואימא שלי הסתפקה בשקט שלה. ובלי להחליט מה טוב יותר או מה עדיף יותר – בעצם מדובר על שתי נשים שונות.

יש כל מיני אמיתות ורגשות שאני, מתברר, בודקת שוב ושוב. האם זה טוב להיות כמו אמא? מה זה אומר? גנטיקה או בחירה? מה היה טוב באימא והיום קיים בי? מה אני לא אוהבת כשאני מסתכלת במראה ורואה את אמא שלי? ולמה אני לא אוהבת את זה? ומה זה אומר עלי? ומה זה אומר על היחס שלי לאימי? ואיך זה שיש לי ידידה בשנות ה- 60 ואימא שלה בשנות ה- 90  והן רבות כל פעם שהן נפגשות? ולמה זה קורה? ומה היה הקשר ביני לבין אימי לו הייתה חיה היום? ומה זו המורכבות הזו שנקראת “יחסי אמהות ובנות”?

מתברר שהקשר בין אימהות ובנות הוא הקשר החזק והמורכב ביותר בכל משפחה. זה קשר שיש בו קירבה ואינטימיות, קשר שמלווה בהרבה אהבה ודחייה, פגיעות ותמיכה, דאגה ואשמה. זה קשר בין שתי נשים המחוברות זו לזו אבל רוצות להיות נפרדות זו מזו. איך עושים זאת בלי לוותר על הקירבה ושיתמיד לאורך שנים רבות מאד? זה סוד. זה פלא. יש נשים שהתברכו במגע השמיימי הזה ויש שלא. יש שלא גדלו כך אך למדו לסדר זאת בבגרותן. יש שעד היום כועסות, מקנאות, מאשימות זו את זו. עצתי אחת: לימדו לקבל את מה שאתן רואות במראה במעלית. זה לא משקר. זו לא כל האמת, אבל זה חלק משמעותי ממנה.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...