למרות שהיום אני כבר סבתא ומוכנה “לספוג” מנכדיי יותר מאשר הייתי מוכנה לקבל מילדיי, חוצפה לא תהייה בבית סיפרי. זה לא. אחד הדברים הכי חשובים, לדעתי, במערכת יחסים בין אדם לזולת, הוא כבוד. חוצפה עזה וטון משפיל – לא מקובלים עלי ולא עוברים בלי שאצא לקרב החינוכי.
ברור שילדיי התחצפו אלי. אני זוכרת כל מיני משפטים כמו “אוף עליך” או “די כבר” או “דווקא לא רוצה” שהיו עוברים בלי שאקים מהומה, כי מבחינתי הם לא חצו את גבול חוסר הכבוד שאני דורשת כלפי עצמי וגם של הילד לעצמו. ובכל זאת כיום, כשאני יושבת בגינה הציבורית עם נכדיי או כשאני נכנסת לבית לצפייה לפני הדרכת ההורים, אני שומעת משפטים של חוצפה עזה, כזו שיש לטפל בה.
כמעט כל הורה, מורה או גננת יודעים שהרבה ילדים היום “מרשים לעצמם” לדבר בצורה שאנחנו לא העזנו כשהיינו ילדים. כל אחד מכם וודאי מכיר את המשפטים “את לא קובעת עלי” או “אתם לא מחליטים עלי”. רובנו לא העזנו לדבר כך אל הורינו. אני זוכרת את עצמי ננזפת על ידי אבא שלי, איש שקט ומכבד את הזולת, ואני עומדת ומשפילה מבט, חושבת שהוא לא הוגן, שהוא מאשים אותי סתם, ש”תמיד” מעלילים עלי ועדיין עומדת בשקט ולא מעזה להתריס נגדו. היום זה אחרת. הילדים היום שונים. היום הם גדלים בחברה יותר מתירנית ודמוקרטית ואתם, ההורים, מתמודדים עם לבטים איך לאזן בין גבולות וסמכותיות לבין כבוד אליו (ואליכם).
ההגדרה של התחצפות, או דיבור שאינו מקובל, משתנה מבית לבית ותלויה בכם. ישנם בתים יותר מתירנים בהם ההורים מאפשרים לילד מידה מסוימת של חוצפה וישנם בתים עם אפס סובלנות לחוצפה ולקללות.
לפני שתחליטו איך להגיב להתנהגות חצופה, כדאי לנסות לאבחן את מטרת ההתנהגות ואת מקורותיה:
הסוג הנפוץ ביותר של דיבור חצוף טבוע עמוק ברצונו הטבעי של הילד לבדוק את הגבולות ולהשיג את מבוקשו. מכיוון שילדים הם ילדים, הם עדיין לא למדו להביע את עצמם בצורה דיפלומטית. התחצפות מסוג זה אינה מאד רצינית למרות שהיא יכולה להיות מתסכלת ואפילו מבישה כאשר היא מתרחשת בפני אנשים אחרים, מכיוון שהיא גורמת להורים להיראות לא יעילים ולילד כלא מחונך. אני רואה איך אמהות מתביישות כשהילדה אומרת להן בגינה “את אמא פויה” או “אני לא חברה שלך” ואפילו “אני אברח מהבית הרע הזה”.
סוג אחר של התחצפות מונע על ידי כעס, או רצון להשיג תחושה של כוח. סוג זה של התחצפות הינו הרבה יותר רציני מכיוון שהוא משקף שישנה בעיה במערכת היחסים בין ההורה לילד. רוב הילדים מתעמתים עם הוריהם בזמן כזה או אחר (בקניון?) ומסיבה כזו או אחרת (לא קנינו לו מה שרצה?) ובמצב זה התגובות יכולות להיות תגובות של כעס, מרדנות והתנגדות. סוג זה של התחצפות הוא איתות לכך שרצוי לקבל ייעוץ או הדרכה מקצועית לגבי מערכת היחסים (הילד כנראה למד שצריך להפעיל עלינו כוח כדי לקבל מה שהוא רוצה).
בנוסף, כדאי להתבונן בסביבתו ובמצבו של הילד. לאיזה סוג דיאלוגים הוא נחשף בבית, בגן או בבית הספר? האם יש שם ציניות, מריבות ודיבור חצוף? עד כמה הוא חשוף לדיבור או התנהגות לא מכבדים ועד כמה הוא למעשה מחקה התנהגויות או סגנון דיבור של אנשים בסביבתו. לא תמיד יש לנו שליטה לגבי הסביבה החיצונית (ילדים אחרים בבית הספר למשל) אבל אם זו הנורמה ההתנהגותית בבית, זה המקום להתחיל את השינוי.
עוד דבר שכדאי לבחון הוא הערך העצמי של הילד ועד כמה הוא מרגיש נוח ושייך בסביבתו. האם יכול להיות שההתחצפות מתרחשת מכיוון שזו הדרך היחידה שהוא מצא לקבל תשומת לב כלשהי (אפילו אם זה כעס, זו תשומת לב), ולגרום לכך שיקשיבו לו (כי הרי נגררנו למריבה הזו ויצרנו דו שיח)? אם זה המצב, שינוי מצד ההורים ושאר בני המשפחה יכול לפתור את העניין.
ובכל זאת, הנה כמה דרכי התמודדות מעשיות:
קבעו ציפיות להתנהגות נאותה ועימדו עליהן. אימרו בתקיפות ובצורה ישירה “אני לא מסכים שתדבר ככה!”
למדו את הילדים שלהתנהגותם יש תוצאות ושדיבור חצוף לא ישיג עבורם את מה שהם רוצים. אימרו “אני לא מוכן להקשיב או לדבר איתך כשאתה מדבר כך. אשמח לשמוע אותך כשתדבר בצורה מכבדת”. ולהתרחק.
למדו את הילדים שיטות תקשורת מועילות יותר. לפעמים ילדים אינם יודעים איך לבקש משהו או איך להביע רגש של תסכול. בזמן רגוע ושקט (ולא ברגע שהוא התחצף ואתם כעסתם) הסבירו לילד איך לתקשר בצורה יעילה, אך הבהירו לו שלא כל בקשה מנומסת תיענה בחיוב (כי אולי אתם לא מסכימים לה).
בהתאם לגילו ושלב התפתחותו של הילד התחילו ללמד אותו איך להתמודד עם אכזבה. הראו לו דרכים בהן הוא יכול להביע את אכזבתו או תיסכולו ללא התחצפות. אפשר להגיד את זה, אפשר לעשות פרצוף ואפשר לתת אגרוף לכרית.
עשו עם הילד משחק תפקידים ותנו לו הזדמנות להתאמן בדרכי תקשורת חדשות. כמו כן למדו אותו שאם הוא “שוכח” ובכל זאת מתחצף, הוא תמיד יכול להתנצל ולהביע את עצמו שוב בצורה יעילה. אם ההתחצפות היתה קשה בעיניכם ואכן גם נעלבתם, הודיעו לו שאתם צריכים עשר דקות כדי להירגע. כך תתנו לו דוגמא חיה למה קורה לאנשים כשמעליבים אותם.
אל תסכימו לסלוח על כל “סליחה” שלו. “סליחה” היא רק מילה ואילו אתם רוצים את הכוונה, את הפנמת הילד לכך שאתם פגועים. ולכן, גם אם אמר סליחה, תגידו שעוד לא נרגעתם וזה יקח לכם קצת זמן. תנו לילד להתאמץ לעבוד על הקשר הטוב איתכם. אל תחבקו ותנשקו רק כי הוא אמר “סליחה”.
תנו הרבה חיזוקים להתנהגות חיובית ותגובות הולמות מצד הילד. זכרו שהילד לא נולד עם כל המיומנויות שהוא זקוק להן ושתפקידכם ללמדו בצורה חיובית וסבלנית.
למרות שאינכם מסכימים לקבל את התנהגותו, הביעו אמפתיה לגבי רגשותיו של הילד. זכרו שגם לכם קשה להתמודד עם אכזבות. אמרו לילד “אני יודע שאתה עכשיו מאוכזב/כועס/מתוסכל. גם אני לא אוהב שלא נותנים לי את מה שאני רוצה”. עשו הפרדה בין הבעת האמפתיה להכוונת ההתנהגות, זאת אומרת השתדלו להביע אמפתיה נקיה, ללא “אבל” אחריה.
שימו לב שלא דיברתי על עונשים. הסיבה היא שבמצב של כעס ותסכול עונש רק יחריף את הרגשתו של הילד ולא באמת ימנע את ההתנהגות השלילית בעתיד. הרי אם עונשים היו יעילים גם הילדים שלנו וגם החברה כולה היתה ניראית אחרת לגמרי נכון?
