המצב ברור: הילדים עולים לכם הרבה כסף. לא תוכלו להתחמק מזה. ילדים זקוקים לכל סוגי ה-מ’: מזון, מחסה, מדור, מלבוש, מרפא….. וכל עולה כסף. לעיתים זה כסף שאתם מוציאים בכיף ובאהבה ולעיתים לא. לעיתים אתם נותנים בגדול ולעיתים קרובות נענים לילדים בסירוב.
אני נגד לשבור תוכניות חסכון, אני נגד להבטיח הבטחות או לכעוס, אני נגד להוציא יותר ממה שיש לנו, אני נגד לתת לילדים כל מה שהם רוצים רק כי הם רוצים, אני נגד לתת לילדים מה שהם רוצים העיקר שלא יעשו בושות, אני נגד להתבייש מפני הילדים שגם לו הייתי רוצה – אין לי מספיק כדי לקנות לך.
בהורות יש כל כך הרבה רגשות: מן העצב לשמחה, מהאכזבה לגאווה, מהפחד לגבורה, מהצחוק לכעס, ובעניין הכסף אני חושבת שצריך לשלב מחשבה בתוך המרקחת הרגשית הזו.
ראשית, אל תגידו לילדים “אין לי כסף” כי הם יודעים שאתם משקרים. בעיניהם. הם יודעים שיש לכם כסף בארנק, אז למה אתם אומרים שאין לכם? כך חושבים ילדים. ואם אכן אין בארנקכם כסף ותוכיחו לילדים שהארנק ממש ריק, הם ישלחו אתכם לחור שבקיר של הבנק לקחת כסף חדש…
“אני לא מסכימה להוציא על זה כסף” או “הכסף שיש לי צריך להספיק לעוד הרבה קניות” זו תשובה טובה יותר וזה לגמרי לגיטימי. לעיתים אתם שוכחים שתפקידכם אינו לגרום לילדים אושר בלתי נגמר או לספק את כל דרישותיהם. ממש לא! תפקידכם להיות איתם בסדר. תפקידכם לכבד אותם ולרגע לא לשכוח שאתם אמורים לכבד את עצמכם. אם חשבון הבנק שלכם מכווץ בימים אלו, ואם הערכים שלכם נוגדים את ההוצאה (כמו כסף למשחק מחשב מסוים, למשל) – אינכם אמורים להסכים.
נכון, הוא יכעס והיא תשתטח על הרצפה בקניון. הוא יתחצף והיא תטרוק את הדלת. אז מה? מה קרה? קצת כעס ואולי סדקים בקיר שסמוך לדלת החדר של הילד/ה, אבל החינוך רבותי, החינוך לא הופקר כאן. נקטתם עמדה, הבעתם את דעתכם, לא הסכמתם או לא ויתרתם, כי כך אתם חושבים שזה נכון.
בכל דמוקרטיה יש ראש ממשלה שמחוקק חוקים וחולש על הברזים של המדינה. זה גם תפקידכם. אתם ראש הממשלה של המשפחה שלכם וחובתכם לחוקק חוקים ולחלוש על הברזים. זו אחריותכם ואתם נדרשים לכך גם במחיר כעסו או תסכולו של ילדכם. ככל שתשמרו יותר על כבודכם העצמי, כך ילדיכם יכבדו אתכם בחזרה.
ובנוסף – יש את פתרון הקסם שנקרא דמי כיס. דעו לכם שכבר מגיל צעיר ילדים מודעים למצב הכלכלי בביתם. נדמה לכם שלא, אבל הם חשים מצוין את תחושת השפע ובודאי את תחושת החיסכון או ההגבלה. אל תנסו להסתיר מהם ומומלץ להתחיל, כבר בגיל צעיר, בודאי עם הכניסה לבית הספר, בהסברים פשוטים על מונחי הכסף. ילדים צעירים לא יודעים להעריך את מחיריהם של המוצרים, הם רק יודעים שבאופן כללי הם עולים כסף, ושצריך לבקש מאימא/אבא כסף אם רוצים אותם. ילדים לא מבינים את משמעות המחיר כחלק משכר. הם לא מבינים את משמעות השכר. הם חושבים שכסף יש בקיר של הבנק. הם חושבים שאם יש כסף בארנק זה אומר ש”יש לנו מספיק כסף”. אם לא תלמדו אותם הם לא יידעו.
עבור הילדים, מתן דמי כיס יכול להיות שיעור חשוב בו ניתן להסביר להם כבר בגיל צעיר מהו ערכו של הכסף. אני ממליצה לתת לילד בן שש שיעור קטן בכלכלה על ידי מתן דמי כיס.
מתן דמי כיס משיק לנושאים חשובים כמו עצמאות, אחריות, תכנון, יכולת עצמית להצבת גבולות, יכולת להעניק ולהתחלק ודחיית סיפוק. אם תחשבו על זה – כל אלה בעצם הם תשתית לעתיד הכלכלי הנבון של ילדיכם.
החליטו על גובה דמי הכיס בהתאמה לגיל הילד ולהוצאות שלו.
לדמי הכיס יש יום אחד קבוע בשבוע.
כשדמי הכיס נגמרו לפני מועד קבלת דמי הכיס החדשים – אל תלוו. רק אם הילדים יישארו בכלי כסף עד הפעם הבאה הם יבינו את הצורך בחסכון ובאיפוק.
אל תמנעו דמי כיס בגלל התנהגות רעה. אם החלטתם על דמי כיס, הם חלק מזכויות הילד. להתנהגות הרעה תגיבו בהתאם ולא כסנקציה.
כל ילד הוא עולם בפני עצמו ויהיו כאלה שיתקשו לתכנן את כספם, לשמור עליו ולקחת עליו אחריות. כאן יש לכם הזדמנות ללמד את ילדכם איך לטפל בכסף.
הודיעו שבחודשים הראשונים אתם תפקחו על הוצאותיו. הפיקוח הוא בעל ערך חינוכי. אין הדבר להתערב בכל הוצאה שלו, אלא להיות מעורבים ולדעת על מה הוציא את כספו, ולהתנגד לדברים שאינם עומדים בקנה אחד עם הערכים שלכם.
אני, כילדה, לא קבלתי דמי כיס. אני זוכרת את עצמי פונה להוריי כדי לקבל כמה לירות ליציאה עם חברות או עם חברים, ואני זוכרת את תחושת הנחיתות בה חשתי כל פעם שפניתי אליהם בבקשה לכסף. פשפשו ברגשות שלכם, ואם אכן הם דומים למה שאני חשתי – מינעו זאת מילדיכם.
מתן דמי כיס הוא דבר רציני, אחראי ואמור להיות מפוקח על ידיכם. זו דרך מצוינת לתפוס כמה ציפורים במכה אחת: לשמור על יחסים טובים עם הילדים, למנוע מהם השפלה ולחנכם לכלכלה נכונה ולעצמאות.
