פתאום אתמול נוכחתי, שוב, עד כמה דברים משתנים מדור לדור. לא להאמין, אבל כל כך הרבה השתנה. תראו למשל מה קרה לי אתמול: סתם ישבתי לי בסלון, בוהה באיזו תוכנית טלויזיה שנועדה להרגיע לי את המוח, כלומר לא משהו חשוב או מקדם. חשבתי על אחד מנכדיי, התגעגעתי אליו, ניסיתי לזכור מה הם לוחות הזמנים שלי ומתי יש לי איזה יום חופשי או אחר צהריים פנוי, ומחשבתי התעופפה לה. מצאתי את עצמי עושה חשבון בת כמה תהייה הבת שלי כשהיא תכניס את בנה הבכור, אותו נכד קטן, לכתה א’. יצא שלושים ושש. כלומר, היא ילדה בגיל שלושים, נוסיף לזה עוד שש שנים, והרי שלושים ושש.
ואז נזכרתי בי בגיל שלושים ושש (כן, כן, פעם הייתי בת שלושים ושש). אז ככה: כשהייתי בת שלושים ושש, בני הבכור היה בשביעית (היום קוראים לזה י”א…) קיבל כבר צו גיוס וידענו שעוד שנה וקצת הוא מתגייס (עוד לא יהיה בן 18, אבל מאד רצה ולא דחה את הגיוס). כלומר, נער בן שש עשרה. בני השני היה תיכוניסט גם הוא, בכיתה ח’. כל אחד מהם למד בתיכון אחר בגלל החלטות של העירייה. אתם ודאי לא זוכרים, אבל באותן שנים היתה זו העירייה שקבעה לאיזה תיכון ילכו הילדים. גם זה היה שונה כל כך מהיום, כאשר כל בית ספר משווק עצמו וההרשמה פתוחה ואינה תלויה באזור מגורים. זה טוב? לא יודעת. לא בטוח. נמשיך: ביתי היתה בת עשר וחצי, עוד שנה מסיימת יסודי והבת הצעירה בכתה ב’.
אפרופו הבת הצעירה: כילדה רביעית, הצעירה בילדיי ובהחלטה אמיצה – גם האחרונה, הייתי רואה אותה ומציגה אותה בתור “ביתי הקטנה”. כזו היא היתה, לא? הקטנה שלנו. שלי, של אבא שלה וגם של שני אחיה ואחותה הגדולים ממנה. יום אחד באה אלי הקטנה הזו, היא היתה לדעתי בת שמונה או תשע, ואמרה לי “אמא, יש לי בקשה אליך. אל תקראי לי יותר “ביתי הקטנה” כי אני כבר לא ממש קטנה. תקראי לי “ביתי הצעירה””. תשמעו, מאותו יום הפסקתי לקרוא לה “הקטנה”. עד היום לא הפסקתי לחשוב עליה בתור הקטנה, היא עדיין הקטנה שלנו, אבל מאז אותו יום הצגתי אותה כפי שהיא ביקשה: הבת הצעירה. כבוד, גבירותיי ורבותיי, כבוד.
נמשיך: זאת אומרת, אשה בת שלושים ושש שבשנה הבאה תגייס בן. אתם מאמינים? רוב הנשים בנות השלושים ושבע, כיום, אם הן אמהות (כי זו היתה בחירתן, ולא כולן בוחרות בזה, אבל זה לטור אחר) – ילדיהן בדרך כלל נכנסים לבית הספר או אולי, מקסימום, מסיימים את בית הספר היסודי אבל מגייסים בן? מי שמע כדבר הזה?
כמו כמעט בכל דבר, אני מנסה לבדוק את היתרונות ואת החסרונות. אחד הדברים שהבנתי במשך השנים, בזכות הרבה ניסיון וחוויות שעברתי וחויתי, הוא שבכל דבר, בכל החלטה, בכל עשייה, בכל בחירה, יש דברים טובים ויש מחירים. יש רווחים ויש הפסדים. הרי כל בחירה שלנו היא ויתור על בחירה אחרת.
ללדת בגיל 20 וקצת זה ויתור על המון דברים, וזאת בתנאי שמתכוונים להשקיע בפרויקט שנקרא ילד. אני ויתרתי על המשך לימודים. מאד רציתי, אבל בחרתי לצאת לעבודה ולהוסיף לתקציב המשפחתי ובזמן הפנוי להיות עם הילד הראשון. ואז עם השני. ואז עם שניהם ועם השלישית ואז גם לא ויתרתי על הרביעית. אז מצאתי עצמי חוזרת ללימודים בגיל 39. בהסתכלות מצומצמת על עצמי, זה אולי מחיר (זמני בלבד. גם עשר שנים זה זמני, בעיני), אך בהסתכלות משפחתית, בהסתכלות על ילדיי, זו היתה החלטה פשוט מצוינת. אני ידעתי שלי עוד יש זמן, שאני אוכל תמיד לחזור ללמוד (ואמנם עשיתי זאת) ואילו להיות עם הילדים היה רווח גדול עבורי.
לא כל הנשים הם אני. כל הנשים אוהבות את מה שאני אוהבת. לא כל הנשים נהנות להיות עקרות בית או לעבוד חצי משרה. לי, אז, זה התאים ולכן הרווח היה רב על המחיר. בעיני.
ויתרתי גם על גוף חטוב. אמנם פה ושם עשיתי דיאטות בשומרי משקל, אצל דיאטניות, עם דיקור, עם הרעבה, אבל תמיד הייתי כמו אקורדיון: מרזה, משמינה, מרזה, משמינה. ועוד, ושוב, וחוזר חלילה. יש נשים שהרות ויולדות וחודש אחרי הלידה כבר לא רואים את תוצאות ההריון. אני לא! אצלי היו עליות חורגות ומטען עודף ומאמץ רב היה להוריד. ואופס, עוד אחד. וכל הריון היה מחושב ורצוי וכל הריון הרחיק אותי מגוף חטוב, אך המחיר של גוף חטוב היה שווה את הרווח של ארבעה ילדים, של רעש של משחקים/בדיחות/צחוקים/סרטים/מסיבות, של תעודות טובות ומדליות זהובות, של כלות ושל חתנים ושל נכדים. רק מי שיש לו ארבעה ילדים – יש סיכוי שיהיו לו שניים עשר נכדים (בלי שאף אחד חוזר בתשובה…).
ויתרתי גם על בילויים. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך, כמה ומתי יוצאים לבילוי עם ארבעה ילדים? לא הזמינו אותנו הרבה, כי תמיד היינו שישה פיות להאכיל, שישה כסאות לשלם עליהם, או שישה כרטיסים למופע. וחופשות, אוי חופשות. מי יצא אליהן בכלל? במקרה הטוב היינו עושים פיקניק בכנרת או במדבר והילדים ישנו בלילה בתוך המכונית. מי יכול היה לשלם עבור מלון לכולם? אז אמנם לא יצאנו לבילויים יקרים, אבל היינו המון ביחד: בים, ושוב בים, בפיקניקים בהרי ירושלים או בנגב הצפוני, ושוב בים, ובקבוץ אצל בנות דוד, ובטיולים של החברה להגנת הטבע. אז אולי הפסדנו ארוחות גורמה אבל הרווחנו את אהבת הארץ והמשפחתיות.
ויתרתי על בגדים יפים, ויתרתי על הופעות של אמנים מחו”ל (כי הכרטיסים היו יקרים מאד), ויתרתי על שעות עם חברות (כי הייתי עסוקה בעזרה להתכונן למבחנים או באסיפות הורים), ויתרתי על פתירת תשבצים (כי הייתי נרדמת עם העיתון על הפרצוף) וויתרתי על שני סרטים לשבוע (שאני כל כך כל כך אוהבת) כי הבייבי סיטר היתה עולה הון תועפות.
על דבר אחד לא ויתרתי: על הזוגיות. בערבי שישי נפגשנו כל פעם בבית של זוג חברים אחר. במשך השבוע הינו לוקחים כסאות ויושבים בים לדבר. כשצפינו בטלויזיה ישבנו בסלון ביחד. כשנרדמתי שעתיים לפני האבא של הילדים שלי הוא היה נכנס למיטה ומחבק אותי. סיפרנו בדיחות אחד לשני. שיתפנו אחד את השני. דיברנו על עוד כמה דברים מלבד גידול הילדים. כעסנו, השלמנו וכל הזמן טיפחנו את הזוגיות כדי שלא תלך לנו לאיבוד במבוך גידול הילדים.
בקיצור: אפשר להיות אמא בת 21, אפשר לגייס חייל בגיל 37 ואפשר לשמור על שפיות, על זוגיות ועל שמחת חיים. פשוט צריך ממש ממש להתאמץ.
בהצלחה.
