לפני כמה ימים צפיתי בהקלטה של תכנית אירוח בה השתתפתי לא מזמן. אני עושה את זה בדרך כלל: צופה בעצמי בטלוויזיה, כי כך אני יכולה להחליט האם בגד מסוים טוב לי ויוצא יפה בטלוויזיה או שלעולם לא אצטלם איתו יותר, האם אהבתי את האיפור או שהוא מודגש מידי או חיוור מידי, איך כדאי לי לשבת כשמצלמים לי את כל הגוף (בהשוואה לראיונות שנעשים ליד שולחן) ועוד כהנה וכהנה נקודות לשיפור. מכיון שאני לא לוקחת את עצמי כמובן מאליו ומכיון שאני רוצה להיראות במיטבי עבורכם – אני ממשיכה לבקר את עצמי.
אז לפני כמה ימים, בתכנית מסוימת אחת, ראיתי את עצמי עושה תנועה שרק אשה אחת עשתה לפניי: אמא שלי. האמת? הזדעזעתי. זו היתה תנועה של אמא שלי, ששמתי לב אליה רק כשהיא הזדקנה והיא סימלה לי חוסר שקט. ” שאלוהים ישמור” אמרתי לעצמי “ככה אני נראית עכשיו? חסרת שקט ומזיזה את הידיים כמו אמא שלי?” אני מודה שלא אהבתי את זה.
יש בי הרבה דברים מאמא שלי: יש לי את הלהט שלה, את הסקרנות שלה, את הפנים הרחבים שלה, את השיער הגלי (היום לא רואים בזכות המצאת הפן). יש לי משפטים שלה, שכנראה עוברים מדור לדור, למשל, כשהילדים היו רבים וגם היום, כשהנכדים רבים אני אומרת “זה ייגמר בבכי” והרי זה בדיוק מה שהיא אמרה במשך שנים רבות לי ולשלושת אחיי. יש לי את הירכיים הרחבות שלה (באסה, באסה) ואת שמחת החיים שלה. והנה, יש לי גם תנועה לא רצונית שלי שהיתה גם שלה ושאני ממש לא אוהבת.
זה גנים? זה חיקוי? איך יכול להיות חיקוי הרי היא הלכה לעולמה כבר לפני עשר שנים? מה זה? למה זה?
יש לי היום יתרון שלא היה לי פעם: אני בודקת את עצמי. כשהייתי נערה הייתי צעירה מידי לכך. אחר כך, בעשר השלישי של חיי הייתי עסוקה בהקמת משפחה, לידת ארבעה ילדים ושמירת הזוגיות. אחר כך, בעשור הרביעי של חיי, חיפשתי משמעות אישית נוספת מעבר להיבט המשפחתי (החלפתי מקומות עבודה, לימודים…) ובעשור החמישי של חיי התחלתי לעסוק בו: הדרכת הורים. אחרי שבניתי לעצמי קריירה, בשנות החמישים לחיי, הייתי פנויה יותר לחשוב. לא ללמוד עוד (זאת אני עושה עד היום), לא לחשוב על דילמות של משפחות ולחפש להן פתרונות (גם זאת אני עושה עוד היום), אלא להעמיק במחשבות ורעיונות העולים במוחי. לחפש תשובות לשאלות שמתחילות ב”למה”. וגם אז, לפני כמה ימים, כשפתאום ראיתי את התנועה הלא אסתטית (בעיני! אתם אולי אפילו לא תשימו לב אליה) שאני עושה כמו שאמא שלי עשתה, הלכתי עם השאלה במחשבותיי וחיפשתי תשובה.
לא תאמינו, אבל מצאתי תשובה. והתשובה הזו עשתה לי סדר בכל מיני פיסות מידע שהיו לי עד אז ושמעולם לא קשרתי אותן זו לזו: ידעתי שאמא שלי אהבה מאד לרקוד, ידעתי שאמא שלי לא ידעה לשבת בשקט והיתה תמיד חסרת מנוחה, ידעתי שאמא שלי היתה מסוגלת לשקוע בקריאת ספר ולא לשים לב מה קורה סביבה באותן דקות, ידעתי שאמא שלי היתה כל הזמן בתנועה: מסדרת, מנקה, מבשלת, תופרת, סורגת, מדברת, מדברת מדברת וגם עושה את התנועה הזאת המוזרה עם היד שלה – זה ברור: אמא שלי היתה היפראקטיבית.
איך אני יודעת? כי אני בדיוק כזו: אוהבת לרקוד, חסרת מנוחה, לא יודעת לשבת בשקט, שוקעת בקריאת ספר ולא שומעת מה קורה סביב באותן דקות, כל הזמן בתנועה, מסדרת, מנקה, מבשלת, מדברת, מדברת, מדברת וגם עושה תנועות מוזרות בידיים. ההבדל הוא שלי אמרו לפני שלוש שנים שאני היפראקטיבית ולאמא שלי לא אמרו דבר כזה. מי בכלל דיבר אז על תופעות כאלה?
לא תאמינו כמה זה הרגיע אותי. פתאום הבנתי את חוסר השקט שלי (בדיוק כמו שאתם מבינים את הילדים שלכם שיש להם השראת קשב וריכוז ומתקשים להתרכז בהכנת שעורי בית {לא מוכנה לקרוא לזה הפרעה יותר}). פתאום זה עשה לי סדר בראש ונתן לי תשובות לכל מידי תמיהות ותהיות שהיו לי עלי ועל אמא שלי.
אז היא היפראקטיבית, ואני היפראקטיבית, ואחד הבנים שלי היפראקטיבי ואני עושה תנועה מוזרה בידיים שלי (כנראה כדי לפרוק עודף חשמל) בדיוק כמו שאמא שלי עשתה. מה נותר לי? לא להאשים אותי, לא להאשים אותה ולדעת שתורשה היא לא משהו שנוכל להילחם בו.
