הילדה לא רוצה אותי

כיצד מתמודדים כשהילד מסרב לקבל שירות מהורה מסוים

אחת התופעות השכיחות בגיל הרך היא סירוב של ילדים לקבל טיפול או יחס מהורה אחד, תוך העדפה מובהקת של ההורה השני.

“כל פעם שאני בא היא צועקת ‘רק אמא! רק אמא!’” מספר אב נעלב לבת שנתיים וחצי.
“אם אני רוצה לקחת אותה למקלחת, לספר לה סיפור לפני השינה או להרגיע אותה בלילה היא לא מסכימה. רוצה רק את אמא שלה.
והקטע הוא,” מוסיף האבא, “שכשאני איתה לבד היא משחקת איתי נהדר”.

זה לא נגדכם  – זה בעדה

הורים רבים נעלבים, מוטרדים, ואפילו מאשימים את עצמם כשהילד דוחה אותם.
אבל חשוב לדעת: זה לא בגלל שאתם הורים לא טובים.
וזה גם לא אומר שהילד לא אוהב אתכם.

הילדה הזו, למשל, אוהבת מאוד את אבא שלה. היא משחקת איתו בשמחה כשהם לבד, בין אם בבית, בגינה או אצל סבא.
הסירוב שלה הוא תגובה לא מודעת – מעין “מניפולציה” רגשית טבעית, שהיא חלק מתהליך ההתפתחות.

ילדים פועלים לפי מה שכדאי להם

ילדים הם יצורים מתוקים ואגואיסטיים. וזה בסדר גמור. כך הם אמורים להיות.
הם לומדים את העולם דרך תגובות הסביבה אליהם ובעיקר תגובות ההורים.

כבר מגיל צעיר מאוד, אפילו כמה חודשים, הם מפעילים מנגנון הישרדות רגשי:
איך מושכים תשומת לב? איך לגרום שיגיבו אלי? איך אני מפעיל את אבא או את אמא?

כשהם מצליחים לגרום לנו להגיב אליהם, לשמח או לכעוס, הם מרגישים שיש להם כוח ותחושת מסוגלות ויכולת שהיא קריטית להתפתחות הפסיכולוגית שלהם.

כך נולד דפוס: סיפור קטן עם השפעה גדולה

ניקח מקרה לדוגמה:
יום אחד אבא חזר מהעבודה עייף וטרוד.
הילדה רצתה את הקרבה שלו – וקראה לו בהתלהבות.
אבל הוא לא היה פנוי רגשית, והעביר את המשימה לאמא.

הילדה, שרצתה אותו באמת, התחילה לבכות ולקרוא “רק אבא! רק אבא!”.
אמא ניסתה לרצות אותה, אולי גם נעלבה, ניסתה שוב ושוב, עד שהתייאשה וביקשה מאבא שיחזור וייקח פיקוד כדי להרגיע את הסצנה.

והילדה?
היא הבינה:
אם את רוצה את אמא מתחנפת  – אל תקבלי ממנה שירות.
אם אתה רוצה את אבא נעלב – תסרבי לו.

לא כי היא מתכננת את זה, אלא כי היא הסיקה מסקנה ממה שקרה.

תחושת שליטה – אבל לא בכל מחיר

תחושת כוח ומסוגלות אצל ילדים היא חשובה ואנחנו כן רוצים לעודד אותה.
לכן ניתן להם לבחור בין שניצל לקציצה, בין נעליים לסנדלים, ולפעמים  גם בין אמא לאבא.

אבל יש גם מקומות שבהם הבחירה לא צריכה להיות בידיהם.
אם אמא ניגשת בלילה להרגיע, אז אמא תישאר.
אם אבא מקלח אותו ,אמא לא “תבוא להציל”.
גם אם הילד בוכה. גם אם הוא מתוסכל. פשוט כי כרגע ההורה השני לא רוצה או לא יכול.

הורות משותפת = מסר חינוכי חשוב

אפשר, כמובן, לבחור שיישאר תמיד ההורה המועדף.
אבל אם רוצים להעביר לילדים מסר של שותפות, חלוקת אחריות, והבנה שלא תמיד מקבלים בדיוק מה שרוצים – חייבים להיות עקביים.

זה אומר:

• לא נעלבים.
• לא משנים החלטה כי הילד בוכה.
• לא מגיבים בכעס.
• לא “נשברים” כי קשה.

אלא מגיבים בשקט, באהבה, ובהכלה של התסכול.

נחישות עקבית מייצרת שינוי

אחרי שלוש-ארבע פעמים שבהן הילד רואה שההורים עקביים ולא נשברים,
הוא מסיק מסקנה חדשה:
“אין טעם לבכות  – שניהם מטפלים בי, והם מחליטים מי ייגש.”

וזו מסקנה חשובה לחיים, לא רק לשינה או למקלחת.

לסיום: אהבה, גבול, וביטחון

ילדים צריכים לדעת שהם אהובים אבל גם שהוריהם הם עוגן.
כשההורים מתנהלים מתוך ביטחון, אחדות והכלה גם הילד לומד לבטוח בהם, גם כשהם לא עושים בדיוק את מה שהוא רוצה.

כי חינוך הוא לא רק מה שאנחנו אומרים,
אלא בעיקר מה שאנחנו משדרים , גם בלילה, גם במקלחת, וגם כשצועקים “רק אמא!”.

בהצלחה

​