אחת התופעות, שהינה די שכיחה, היא שבת השנתיים או בן השלוש לא מוכנים לקבל שירותים מהורה מסוים. “כל פעם שאני בא היאצועקת “רק אמא! רק אמא!” מספר אבא נעלב לבת שנתיים וחצי. אם אני רוצה לקחת אותה למקלחת או לספר לה סיפור לפני השינה או להרגיע אותה בלילה – היא לא מסכימה. רוצה רק את אמא שלה. והקטע הוא, מוסיף האבא, שכשאני איתה לבד היא משחקת איתי נהדר”.
הורים נעלבים מזה. הורים מוטרדים מזה. הורים חושבים שהם אשמים במשהו, שהם עושים עוול לילד, ולכן הוא דוחה אותם. אז דעו לכם שלא! וזה לא שהילדה פתאום לא רוצה את אבא שלה, הרי היא אוהבת אותו מאד ומשחקת איתו נפלא כשהוא לבד איתה בבית, בגינת שעשועים, או אצל סבא. היא פשוט עושה מניפולציה לא מודעת.
רגע לפני שתכעסו ותאשימו את ההורה הפגוע בכך שהוא בטח הורה רע, או מזניח, או שהוא נפגע סתם וזה זמני – יש להבין את המנגנונים שעל פיהם ילדים פועלים.
ילדים עושים מה שכדאי להם. כן כן!! ילדים הם יצורים מתוקים ואגואיסטיים וכך צריך להיות. ילדים, לצורך הישרדות רגשית, יעשו מה שהם חושבים (באופן לא מודע) שהוא הכי טוב עבורם. וזה מתחיל מגיל כמה חודשים. ומה הכוונה בהכי טוב עבורם? לכך ששמים אליהם לב, רואים אותם. זו הוכחה לקיומם. לכך שמגיבים אליהם, שהם מצליחים להפעיל את ההורה. זו הוכחה לכוחות שלהם. לכך שיש להם, הקטנים והחלשים, יכולות. היכולת לגרום להורים שמחה או צער והיכולת לשנות את דעתו של ההורה שלהם. מכיון שאחד הרגשות החזקים של ילדים הוא תחושות הנחיתות – היכולת שלהם להפעיל את ההורים ולייצר להורים מצב רוח, מספק להם הרגשה של כוח ויכולת שכה חשובים להתפתחותם.
וכך הופך מקרה קטן וחד פעמי לדרך התנהגות קבועה: יום אחד אבא חזר עייף וטרוד מהעבודה. לא היה לו כוח להיות עם הקטנה וכשהיא ביקשה את נוכחותו הוא העביר את הפיקוד לאמא. הקטנה, מתוך רגש אמיתי וכן, התחילה לצעוק “רק אבא! רק אבא!” כי היא באמת רצתה את אבא באותו רגע. אבל אבא כעס עליה. אמא התחילה להיעלב ולהתחנף אליה ואולי גם נשברה ואחרי כמה דקות של נסיונות לא מוצלחים לרצות את הקטנה היא פנתה לבן זוגה בבקשה שיקח אותה ויקלח/יספר/ישחק איתה כדי שהיא תפסיק לצעוק וגם כדי שהיא תהייה שבעת רצון.
מסצינה כזו של כמה דקות יוצאים הילדים עם מסקנות ברורות. גם הן לא מודעות, אבל כבר קיימות במגירת הסקת המסקנות לחייהם: אם את רוצה את אמא מתחנפת – אל תסכימי לקבל ממנה שירותים. אם אתה רוצה את אבא נעלב וכועס – אל תסכים לקבל ממנו שירותים. נכון, יש לזה מחיר של בכי ותסכול, אבל אתה (הילד) יוצא חזק (בעיני עצמו).
תחושת כוחות מאד חשובה לילדים וחשוב שנפתח אותה, אלא שנעשה זאת עם מחשבה ובמקומות הנכונים: ניתן להם להחליט (שניצל או קציצה) ניתן להם לבחור (נעלים או סנדלים) ולפעמים גם לבחור אם הם רוצים את אמא או את אבא. אבל אם לאחד ההורים לא נוח וההורה השני ניגש לקטנים – זה צריך להשאר כך. הילד צריך להבין שהוריו חולקים ביניהם את הטיפול בו (ובה) וכי אם אמא ניגשה אז אבא לא יחליף אותה ואם אבא ניגש בלילה (כי אמא אחרי לידה, או עייפה…) אז אמא לא תיגש גם אם מאד רוצים אותה.
נכון, אתם יכולים להחליט שמראש לא יגש לקטנה ההורה שאותו היא לא רוצה. בהחלט. אבל אם אתם רוצים להעניק לקטנה את הידע שהורות היא משותפת, שאמא ואבא חולקים ביניהם את האחריות והטיפול, שלא תמיד בחיים “יוצא מה שאני רוצה” ושיש לדעת לקבל אכזבה – אם את המסרים האלה אתם רוצים להעביר לילדים – אזי לא תעלבו, לא תפגעו, לא תבהלו ולא תשנו את החלטתכם, אלא בשקט ועם הרבה אהבה ויכולת להכיל את התסכול של האוצר הקטן שלכם תשארו אתם לספק את הצרכים והטיפול הנדרש.
אחרי שלוש ארבע פעמים כאלה בהם אתם נחושים, עקביים, לא נעלבים ולא כועסים – תיווצר אצל הילדים מסקנה חדשה: אין טעם לבכות. שניהם מטפלים בי וזו החלטה שלהם מי ניגש אלי.
בהצלחה!!
