לאחרונה מצאתי עצמי מייעצת להרבה הורים למתבגרים.
אם פעם גיל ההתבגרות היה ברור ומסודר – תחום היטב בין גיל 14 ל-18 – היום, גבירותיי ורבותיי, זה כבר נראה אחרת לגמרי.
גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר. בגיל 9, 10 – אנחנו כבר רואים ניצנים.
לא לגמרי ברור למה, אבל המחקרים והחיים עצמם מצביעים על שילוב של שפע, חשיפה, שינויים הורמונליים וטכנולוגיה שלא עוזבת אותם לרגע.
וסוף התקופה? הסוף מתרחק.
היום זה לא נדיר למצוא בוגרים בגיל 25 או 27 שעדיין גרים בבית, ועדיין מחוברים להורים – פיזית ורגשית.
לא מדובר כאן רק בתופעה כלכלית או חברתית. בעיניי, יש כאן גם עניין רגשי עמוק: הקושי להיפרד באמת.
ואם תשאלו אותי – כשהתהליך הזה לא קורה עד אמצע שנות העשרים, יש כאן כבר בעיה.
כבר לא מדובר בהתבגרות – אלא בעצירה.
מוח מתבגר ועצמאות שנראית אמיתית – אבל לא תמיד היא
אחת הסיבות שהגיל הזה כל כך מבלבל היא הפער שבין החזות החיצונית למתרחש בפנים.
הם נראים גדולים, מדברים כמו גדולים, דורשים כמו גדולים – אבל בפנים, המוח שלהם עוד בשלבי בנייה.
האזור שאחראי על קבלת החלטות, שיקול דעת, ראיית הנולד – הקליפה הקדם-מצחית – לא מסיים להתפתח עד גיל 25 בערך.
מה זה אומר בפועל?
זה אומר שהשיפוט לקוי, השליטה העצמית חלקית, ההבנה של סיכונים לא שלמה.
וזו הסיבה לכך שהם עושים שטויות. לא מתוך רוע, לא מתוך טיפשות – פשוט כי הם עוד לא שם.
כשאנחנו שוכחים את זה, אנחנו נופלים למלכודת.
מצפים מהם לחשוב כמו מבוגרים, לפעול כמו מבוגרים, לנהוג באחריות – ואז מתאכזבים.
הם עצמם מרגישים את זה גם: מצד אחד רעב לעצמאות, מצד שני חוסר ביטחון עצמי אמיתי.
עצמאות ואחריות: מה בא קודם?
וכאן נכנס הפרדוקס שכל הורה למתבגר מכיר:
ההורה אומר: “תוכיח שאתה אחראי ואז אתן לך עצמאות.”
והמתבגר עונה: “תנו לי עצמאות – ואז אוכל להראות שאני אחראי.”
בפועל, מה שקורה הוא ריקוד מתיש בין דרישה להוכחה לבין כמיהה לאמון.
נזכרתי בסיפור שקרה אצלנו בבית, לפני יותר עשרים שנה.
הייתה לנו אז וולבו סטיישן – מכונית גדולה, כבדה, כזו שדורשת נהג זהיר.
יום אחד, הבן החייל שלי, בן 19, הגיע הביתה וביקש את המכונית לסוף שבוע – נסיעה עם חברים לים המלח.
בעלי, נאמן למסורת הפולנית המפוארת, ענה מיד: “לא, והסביר למה: הרכב כבד, אין לו ניסיון מספיק, הירידות לים המלח מסוכנות, ועוד כהנה וכהנה טיעונים טכניים.
הבן שלי, בשלווה ובפשטות, הסתכל עליו ואמר:
“אבא, אני נוהג טנק. אני חושב שאוכל להסתדר עם וולבו.”
ומה היה אפשר להגיד לזה? אין. לא היה מה להגיד.
הוא לקח את האוטו, נסע, בילה, חזר עם המכונית שטופה ומלאת דלק.
ילד טוב, כבר אמרתי?
ואם לא היינו מאפשרים לו? אם היינו מחליטים להחזיק אותו קצר, “לשמור עליו”?
לא היה לו סיכוי להוכיח לעצמו – ולנו – שהוא מסוגל.
דאגה הורית בעיני מתבגרים: מה שאנחנו מרגישים ומה שהם שומעים
אבל גם כשנותנים חופש, קשה להפסיק לדאוג.
קשה להפריד בין הרצון להגן לבין האינסטינקט לשלוט.
אני זוכרת שהבכור שלי, בן 21 אז, נסע לסידורים בחיפה.
בערב התקשר להגיד שיתעכב קצת.
אני, שביליתי שנים בללמוד את ילדיי, ידעתי שהוא לא תמיד עומד בזמנים, אז לא חיכיתי לו ונרדמתי בשקט.
אבל בעלי, שהנטייה לדאגה זורמת לו בעורקים, לא הצליח לעצום עין.
“קרה לו משהו,” הוא לחש. “תתקשרי למשטרה. תתקשרי לבתי חולים.”
וכך מצאתי את עצמי, באמצע לילה גשום וערפילי, מתקשרת לכל תחנה אפשרית בין חיפה לתל אביב.
ולא, לא היו תאונות. לא היו פצועים.
בסוף הבחור חזר, חיוך על פניו, נופף לי ביד ונכנס לחדרו כאילו כלום.
וכשבעלי, שנשאר לחכות לו בפרוזדור, שאל בכעס “למה לא הגעת בזמן?”, הגבר הצעיר הביט בו ואמר בשקט:
“אבא, תתבגר.”
וזה הלם.
כי מה שמתפרש אצלנו כאהבה – מתפרש אצלם כחוסר אמון.
מה שאנחנו מרגישים כהגנה – הם חווים כמעצור.
הם לא רוצים לדאוג לנו. הם לא רוצים להרגיש אשמים שאנחנו ערים בגלל איחור קטן.
הם צריכים לדעת שאנחנו סומכים עליהם, גם כשאנחנו חרדים.
תיזכרו, גם אנחנו צריכים ל”התבגר”
גידול מתבגרים דורש מאיתנו לא רק סבלנות – אלא גם התבגרות משלנו.
לוותר על האשליה שנוכל להגן עליהם מכל טעות.
להבין שהמוח שלהם עוד מתפתח, שהרגש שלהם גואה, שהרצון שלהם לחופש אמיתי.
לתת אחריות – גם במחיר של טעויות.
להתאפק מלהגיב לדאגה בפחד משתק, אלא באמונה.
לבנות את האמון לא במילים – אלא בהזדמנויות קטנות של שחרור.
