לאחרונה יעצתי להרבה הורים למתבגרים. פעם גיל ההתבגרות היה מאד תחום וברור: בין גיל 14 לגיל 18. עד גיל 14 היית ילד ומגיל 18 כבר נחשבת מבוגר. היום, גבירותיי ורבותיי, זה שונה מאד. גיל ההתבגרות מתחיל היום בגיל 9, 10. לא לגמרי ברור מדוע ונעשים על זה כל מיני מחקרים, אבל חושבים שזה בגלל השפע, ההורמונים, החשיפה והטכנולוגיה. מסכנים הקטנים שלכם שבגיל עשר כבר מתחילים לפעול בהם “כוחות הרשע” של גיל ההתבגרות. וזה מסתיים בגיל 18? ממש לא. הרבה הורים נאלצים “להוציא צו פינוי” לילדים שלהם שנשארים בביתם עד גיל 25, 26, 27. אינני מדברת על המצבים הפתולוגיים בהם נשארים גם אחרי. כן, בעיני זה פתולוגי בהחלט שלא נוצר הנתק הגיאוגרפי והפסיכולוגי בין ההורה לילד עד אמצע שנות העשרים של הבוגר.
בכל אופן, יותר ויותר אנחנו נתקלים בפרדוקסים של גיל ההתבגרות, שבאים לידי ביטוי בקשר בינם לבין הוריהם. אחד מהם הוא על נושאי האחראיות והעצמאות: ההורה לא מאפשר לילד וטוען “תוכיח לי שאתה אחראי אז אתן לך עצמאות” והמתבגר מצידו מתלונן “תנו לי עצמאות אז אוכל להוכיח לכם שאני אחראי”. בקיצור, סחרחרת רצינית שמביאה למריבות רבות. העיסוק במתבגרים העלה בזכרוני כמה מקרים דומים בינינו לבין מתבגרינו.
באותה תקופה, לפני כמעט עשרים שנה, המכונית שלנו היתה מסוג וולבו סטיישן. מכונית שהיא בעצם טנק. מכונית גדולה, כבדה, עם שבעה מקומות ישיבה (ההורים, ארבעה ילדים וכלב ענק = שבעה מקומות !!). מכונית שוודית מאד אמינה, שמגיעה מאפס למאה קמ”ש בדקה וחצי (זה לאט מאד למי שלא מבינה). אוטו שאהבנו מאד ושאיתו הסתובבנו בארץ במשך שנים רבות. אז יום אחד בא הבן החייל, בחור בן 19, מתבגר לכל הדיעות, בא ומודיע שהוא רוצה את המכונית לסוף שבוע לנסוע עם החבר’ה לים המלח. בעלי הפולני מלידה, ישר אמר “לא”. ואז כמובן הוא נשאל “למה?” וענה ב- הוא כבד, אין לך נסיון, כבר מזמן לא נהגת עליו (צודק, הילד, כמפקד טנק, היה ברמת הגולן מלטף טנקים, שובר ציפורניים, שותה דלק, טובע בבוץ וצועק על הצוות שלו וגם נכנס ללבנון לפעמים), יש ירידות מסוכנות לים המלח, הוא אוכל שמן ועוד כל מיני סיבות טכניות לא רלבנטיות. מסתכל עליו החייל שלי ואומר לו “אבא, אני נוהג טנק אז אני בטוח שאוכל לנהוג גם בוולבו”. נו, לזה יש מה לענות? לא! אין! הוא כמובן לקח את הוולבו ועם עוד ארבעה בנים חברים מהתיכון ומהצבא הם בילו סוף שבוע נהדר בים המלח וגם החזיר על המכונית מלאה דלקה ושטופה. ילד טוב, כבר אמרתי?
והנה עוד סיפור: הבכור שלי נסע לחיפה. היו לו שם סידורים. הוא היה בן 21, אחרי שירות צבאי פעיל וקרבי (כנראה שסיום השירות כבר היה הוכחה מספקת לבעלי החששן שההתבגרות תמה), והוא עלה עם הוולבו סטיישן הנאמנה שלנו בעלייה של דרך פרויד ומשם לכיוון נווה שאנן. אז עוד לא היו טלפונים ניידים והוא אמר לנו שכוונתו לחזור בערב. אוקיי. בערב הוא מתקשר ואומר “אמא אני חייב להשאר כאן עוד איזה חצי שעה ואז אצא הביתה”. אוקיי. גם כן ילד טוב. מודיע. השעה היתה עשר בלילה וכעבור שעה בערך נכנסתי למיטה וכהרגלי – נרדמתי בשנייה. כעבור חצי שעה מעיר אותי בעלי “קומי. הילד לא חזר”. נו טוב, כמותכם המכירים מצוין את ילדיכם, גם אני הכרתי את בני וידעתי שלמרות כל המעלות הנפלאות שלו, אחת המגרעות שלו היא שהוא לא עומד בזמנים. מה לעשות? לא עומד.
אמרתי לבעלי שמשהו כנראה עיכב אותו והוא יצא יותר מאוחר ממה שהתכוון ותיכף יגיע. “לא” הוא עונה לי “קרה לו משהו”. ככה זה אצל הרבה יוצאי פולניה. הם תמיד רואים שחורות. “אז נחכה לו” עניתי. “לא” הוא אומר “תתקשרי לבתי חולים ולמשטרה”. האמת, היה אז לילה סוער וגשום עם ערפל כבד ויקירי פחד. מה לעשות? תתקשר אתה. לא תתקשרי את. ברור. זה הרי בסוף תמיד אני. אני מתקשרת לתחנות משטרה לאורך הדרך בין חיפה לתל אביב ומבררת אם היו תאונות דרכים. לא היו. אני מתקשרת בכל זאת לבתי חולים כדי לברר אם הגיע בחור בעקבות תאונת דרכים בין חיפה לתל אביב. לא הגיע. איך שאני מניחה את האפרכסת של הטלפון בתום השיחה האחרונה, אנחנו שומעים מפתח מסתובב בדלת והתכשיט נכנס. אני מנפנפת לו ביד מהפרוזדור ואומרת לו “לילה טוב מתוקי” וחוזרת למיטה ובעלי נשאר בפרוזדור, מחכה. הבחור חולף על פניו ונכנס לחדרו. “נו?” אומר לו בעלי “למה לא הגעת בזמן? דאגתי” ומה עונה לו הגאון? “אבא תתבגר”.
אנשים יקרים, אם לא ניתן להם אחריות הם לא יוכלו להוכיח לנו שהם עצמאיים. ומה לעשות, זהו. הם עצמאיים. זה מפחיד, זה זורק אותנו למקומות של שחור ושאול, אבל כך היה תמיד. המדינה הזאת נבנתה על ידי מתבגרים שלקחו אחריות על חייהם ועזבו את בית הוריהם ואת דרכיהם. פרדוקס, אבל ככה זה. ורק אחד מיני רבים.
