הפסיכולוגיה, ובוודאי הפסיכולוגיה של הילדות, הנה גישה חדשה של היבט על העולם ועל האנושות. חדשה, כי הנה בת כמאה שנים בלבד ואילו חקר העולם והיקום נעשה כבר מאות רבות של שנים. החשיבה על הילד וההתייחסות אליו כאל אדם של ממש, קרמה עוד וגידים בד בבד עם השינוי החברתי הגדול שעבר על העולם: מעבר מחברה אוטוקרטית לחברה דמוקרטית. השינויים היו ועודם בכל הרבדים של החברה והם תופסים מקום נכבד גם בבית, במשפחה. אתם, ההורים הרי מלמדים בבית הספר הקשה ביותר: בית ספר לגידול בני אדם. אתם וועדת החינוך, ההנהלה, המורה והשרת. לא עברתם הכשרה ואין הסכמה כללית בדבר תוכנית הלימודים. אין חגים, אין חופשות, אין איגוד מקצועי, אין עליה בדרגה או בשכר ולעיתים יש בבית מנהל נוסף שחושב אחרת. מסתבר שקשה להיות הורים. כל מקצוע דורש למידה ואותנו אף אחד לא לימד את המקצוע החשוב ביותר, הורות, כשהדוגמה היחידה שלנו הם הורינו, אשר למדו מהוריהם, אשר גדלו בחברה אוטוקרטית ונקטו בשיטות חינוך אשר חלקן אינו מתאים לימינו אלה.
בעבר הלא רחוק, כאשר מבנה המשפחה היה אוטוקרטי הוא היה מאד ברור. מאד לא שוויוני אבל מאד ברור: כל תפקיד היה קבוע. המבנה היה כפירמידה כשבראש עמד אבא, ציווה על אמא, אשר ציוותה על הילדים. היום, בחברה המודרנית והדמוקרטית, השינוי במשפחה משמעותי מאד. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. כולם, ובמיוחד הילדים, רוצים להרגיש שווים, חשובים ומשפיעים באותה מידה. הזמנים השתנו אבל אנחנו ממשיכים עם שיטות החינוך של פעם.
לפני מאה וחמישים שנה ילד נחשב לא אדם. הוא היה חסר זכויות ובעל חובות בלבד. רכוש. עבד. הוא היה מציית בלבד. החברה לא התערבה במה שקרה לו. במאה שעברה ורק לפני שניים או שלושה עשורים, עם התעוררת הדמוקרטיה ושימת דגש על הילדות, הפכנו את הילד ליותר מאדם. בעל זכויות בלבד. הוא השליט, הוא הקובע, ההורה הוא בעל החובות. הילד נהייה מרכזי. הכל סובב סביבו. ילד שליט.
עברנו מקיצוניות של חוסר זכויות לקיצוניות של חוסר חובות ואת המחיר אנחנו משלמים בבית ובבית הספר, בהתנהגויות מפריעות של הילדים. אנחנו מתמודדים עם עקשנות, חוצפנות, מרדנות, חוסר ריסון וחוסר אחריות. כמו כל מהפכה שתוצאותיה הטובות נמדדות לאורך זמן, כך גם המהפכה הזו בגישה אל הילדים נושאת בחובה יתרונות אדירים, אך הקצינה והיא גובה היום מחירים כבדים מההורים, מהמורים ומהילדים.
הורינו ואנו, אשר לא אוהבים חוקים נוקשים ומה שנתפס בעינינו כניסיון לשלוט על חיינו, ויתרנו על החוקים והגבולות בכלל, אך אנחנו לא נותנים לילדינו אופציה שונה כי אין לנו דרך ברורה לעשות אחרת. הכלים החינוכיים של פעם (עונש, מכות, סמכותיות, איומים) כבר לא עובדים. גם אם אנחנו משתמשים בהם – הם לא מביאים את התוצאות אותן רצינו. אנחנו מאד משתדלים אבל נתקעים שוב ושוב. אין דגם, אין את מי לשאול ולא לימדו אותנו. זו תקופה שגורמת למבוכה. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג: ילד סקרן, פתוח, בטוח בעצמו, בעל דימוי עצמי חיובי, משתף פעולה ושמח – ואילו דרכינו אינן מביאות את התוצאות המקוות.
