לפני כמה ימים עשיתי חושבים (כן, אני עדיין עושה זאת לפעמים…) והגעתי למסקנה שהייתי בגיל ההתבגרות של ילדיי עשרים שנים. כן, כן. בין הבכור לצעירה יש פער של אחת עשרה שנים, כך שמהרגע שהבכור נכנס לגיל ההתבגרות ועד הרגע שהצעירה יצאה מהגיל הקשה הזה – עברו בערך עשרים שנים.
כל הורה שעובר תקופות אלו במשפחתו בלי דרמות שהשאירו צלקות, בלי שהילדים ברחו מהבית ובלי שההורים ברחו מהבית – ראוי לפרס! אלו שנים מאד קשות וכאלו שצריך להבליג, להתאפק, לשמור על גבולות ולדעת לשחרר.
אחד הדברים שמאפיינים את גיל ההתבגרות הוא חוסר איזון הורמונאלי. הנערות והנערים חווים התפרצויות של טסטוסטרון או אסטרוגן וזה פשוט, אין לי מילה אחרת, מחרפן אותם. ברגעים כאלה הם פשוט חווים חוסר איזון וזו אחת הסיבות העיקריות למצבי הרוח המשתנים שלהם. זה לא רק אנחנו, זה לא רק הם, זה חוסר האיזון ההורמונאלי.
אני זוכרת שהייתי יושבת לעיתים ומשוחחת עם בנותיי על דא והא. סתם שיחת חולין על חברות שלהן, על מורות אהובות ופחות אהובות, על חוסר הצדק של החיים (ברור! זה גיל ההתבגרות!) ואז, לפתע, משום מקום, הן היו נובחות עלי. כן, כן, מתבגרים ומתבגרות נובחים. תשאלו את השכנים שלכם שיש להם ילדים מתבגרים… אני זוכרת איך באותו רגע כאילו ראיתי מול עיני את זרם האסטרוגן המותז לתוך מחזור הדם שלהן, מגיע למוח וגורם שם לכעס, עצב, היפראקטיביות, דכאון וכל הרעות החולות של מצב זה. באותו רגע הייתי מתרוממת מהכסא עליו ישבתי, הייתי מסתכלת לבנות בעינים ואומרת להן “אני לא מוכנה לספוג את החוצפה/טון הדיבור/חוסר הכבוד הזה, אז אני הולכת למטבח/למחשב/לטלויזיה. אם תרצי להמשיך לשוחח תוכלי לגשת אלי כשתרגעי”. קמה והולכת. כמובן שלכיוון הגב שלי היה מותז המשפט “אי אפשר לדבר איתך. על כל דבר את קמה והולכת” ולעיתים זה גם הסתיים בטריקת דלת. להתעלף מזה? ממש לא. ידעתי שיש לי בנות מהממות, מכבדות, חרוצות, נעימות, חכמות ורק כרגע הותקפו על ידי זרם אסטרוגן ולכן אני קמה והולכת. לא עושה מזה ריב. לא מרימה את זה ל”את לא תדברי אליי ככה” או “לכי לך לחדר”, כי אני יודעת שעוד כמה דקות הן תרגענה ואז נמשיך בשיגרה. ברור שלא אשקף להן שהן חוות עכשיו חוסר איזון הורמונאלי. זה לא ראוי וזה לא מתאים. זו פיסת מידע שלי יש ואני נעזרת בה כדי לא לריב עם הבנות שלי. אני זוכרת שהן מקסימות ולכן אני יכולה להתעלם מהתפרצויות זמניות כאלה.
ויש עוד כמה דברים שתוכלו לעשות בעת שליליות של הילדים:
אל תנסו להפוך אותם למה שהם לא. אם תעשו זאת הילדים יעבוד פי שתיים יותר קשה להתנגד לכם ובכך תשיגו את ההפך ממה שרציתם. זכרו כי אינכם אחראים לבחירות שלהם, אתם יכולים להיות אחראים אך ורק לדרך בה אתם מגיבים.
הימנעו מביקורתיות. עד כמה שזה קשה, עבדו על עצמכם לא להיות ביקורתיים, שיפוטיים ומתגוננים. אז אם הילדה אומרת “האוכל הזה מגעיל”, במקום להגיד “למה את תמיד כזה שלילית? במקום להגיד תודה את עוד מתלוננת” תוכלו להגיד “אני מצטערת שאת לא אוהבת אותו” או פשוט להגיד סתם “אוקיי”. אל תרימו להנחתה כל כדור שמגיע אליכם.
אל תקחו את זה אישית. נסו בכל כוחכם לא לקחת באופן אישי את השליליות והתלונות של ילדיכם. אמצו לעצמכם משפט שתוכלו להגיד לעצמכם בראש כשצריך. משהו כמו “זה לא מכוון אלי אישית ואין סיבה לדאגה”, או “אלו רק רגשות ולא מתים מזה” או “זה זמני וזה יעבור”.
היו ישירים. אם הילד נכנס ל”התקף איוורור” ויש לו משוב רציני ושלילי לתת להם ואתם בדיוק עכשיו בלחץ או עושים משהו – היו ברורים וישירים. תוכלו לומר “מצטערת, אני לא יכולה להקשיב לזה עכשיו. תשמור את זה ליותר מאוחר כדי שאוכל להקשיב לכל מה שתרצה להגיד לי”. זה קשה, זה מצריך כוונה אמיתית, אבל כך, אם הילד באמת רוצה משהו ולא סתם מרגיש צורך להתלונן, תוכלו לתת לו את מלוא תשומת הלב, ואולי עד אז הוא כבר ימצא פתרון בעצמו. כשתתפנו, רצוי לפנות לילד ביוזמתכם ולשאול מה הוא רצה להגיד לכם.
שקפו מבלי להגיב. אם לילד תמיד יש משהו שלילי להגיד, אתם יכולים ללכת עם מה שהוא אומר גם בלי להסכים. למשל, אם הוא אומר “איזה מעצבן שהמחשב שלי מקולקל כבר שבוע” תוכלו להגיד “כן, זה באמת מעצבן. באמת כבר עבר הרבה זמן”. במקום לנסות לשלול את השליליות שלו (“למה את מתלונן. אתה יודע שזה בתיקון. אז בשביל מה התלונות האלה???”) הקשיבו לו ושחררו, בלי שבעצם סיפקתם פתרון. שלילת השליליות רק מוסיפה שמן למדורה.
הגבילו את זמן התלונות. אם הילד מתלונן כרוני, נסו אולי להגביל את זמן התלונות. כאשר הילד נכנס לרצף של תלונות, פשוט הקשיבו למה שיש לו לומר ובשלב מסוים אימרו לו שיש לו רק עוד כמה דקות, למשל “דני, יש לך עוד 2 דקות לספר לי כמה אתה שונא חשבון ואז סיימנו עם הנושא הזה להיום”. תוכלו גם לקבוע “זמן תלונות”: הגדירו זמן קבוע בכל יום בו עומדות לרשותו 10 דקות להתלונן על כל מה שמציק לו. אם הוא שוכח ומתחיל להתלונן בזמן אחר, פשוט הזכירו לו שהוא יכול לדבר על זה בזמן הקבוע. תוכלו גם לתת לו יומן בו יוכל לכתוב את כל מה שמפריע לו. עוד אופציה היא לתת לילד 5 כרטיסי תלונה בהם יוכל להשתמש בכל יום בכל זמן. כל כרטיס משמש לתלונה אחת, ולאחר שהשתמש בכל הכרטיסים – אין יותר תלונות לאותו יום. הוא אולי יגש אליכם עם עוד תלונות, אך אתם תודיעו שאינכם מתייחסים לזה, וכי מחר יוכל להמשיך.
תנו לו משוב אמיתי. מטרתנו האמיתית היא לתת לילדים להיות מי שהם, אבל גם להעביר את המסר שלגישה שלהם יש השפעה. מתן משוב אמיתי הוא אחת הדרכים הטובות ביותר להציב את הגבולות שלכם בעוד אתם מכבדים את שלהם. בזמן רגוע נהלו איתו שיחה ואימרו משהו כמו: “כשאני שומע אותך מתלונן עוד ועוד ועוד, אני מוצא את עצמי מכבה את מפסק ההקשבה, כי קשה לי לשמוע כל כך הרבה תלונות בבת אחת”, או “היי, אני חושב שאני צריך לשמוע כמה דברים חיוביים עכשיו כי אני מתחיל להתכווץ”. בדרך כלל, כשנותנים משוב אותנטי, אתם פשוט מודיעים לילד שמה שהוא עושה כרגע אינו עובד בשבילכם. שוב, להתלונן על השליליות שלו לא ממש יעזור. במקום זה, היו כנים והגידו לו איך אתם מושפעים ממצבי רוח, מגישות וממילים שליליות.
בהצלחה!
