ממש אתמול פנו אלי שתי נשים ברחוב. האחת בשלהי שנות החמישים שלה והשנייה נראתה כמו באמצע שנות השלושים. הן פנו אלי בחיוך “סליחה אם אנחנו מפריעות, אבל אנחנו מוכרחות לשאול אותך משהו”.
זו פנייה שאני כבר רגילה אליה. אני יודעת שכשרואים אותי, קופצות בראש המון שאלות, כי אין מי שאין לו איזה כמה קונפליקטים ביחסי אנוש ובדרך כלל חושבים (ובצדק…) שכנראה יש לי פתרון יצירתי.
זוג הנשים החביבות האלו, התברר שהן אם וביתה, רצו לקבל את חוות דעתי על חילוקי דיעות רציניים מאד שיש ביניהן: “האם לאמא שלי מותר להתערב בחינוך ילדיי?” או, אם נשים את השאלה בפיה של האמא, זה יהיה “האם אסור לי להעיר לבת, כשאני רואה שהיא עושה טעות בחנוך הילדים שלה?”. שאלת מליון הדולר!!
אז ככה: מותר ואסור הן מילים שמתאימות לחוק המשפטי או למוסר: אסור לחנות בתחנת אוטובוס ואסור להרוג. אסור לזרוק אשפה ברחוב ואסור להכות ילד. אבל מותר? מותר לכל אחד מאיתנו להגיד כל מה שהוא רוצה! לו היינו תחת משטר רודני ואלים, לא היינו מעזים להגיד כל מה שאנחנו חושבים, אבל כאן? היום? בודאי שמותר לכל אחד להגיד מה שבא לו. העניין הוא, שתמיד, אבל תמיד, צריך לקחת בחשבון את המחיר. מותר להגיד על מישהו שהוא שקרן או נבל וצריך לקחת בחשבון שהבן אדם יתבע אותך על “לשון הרע”. מותר לכל אמא להגיד לבת שלה אילו טעויות היא עושה בגידול ילדיה ובחייה בכלל, אבל היא, האמא סבתא, צריכה לקחת בחשבון מה זה עושה לבת שלה ואיך היא תגיב להערות של אמה.
אני חושבת שאני אחת מהסבתות הכי מדליקות. בחיי!! אני החלטתי, עם לידת נכדתי הבכורה, שאני סומכת על בניי ובנותיי, על כלותיי וחתניי, שיעשו את הכי טוב שהם יודעים, וזה כנראה יהיה ממש בסדר, כי כולם, כל השמונה, הם אנשים טובים.
ורגע, אני לא עשיתי טעויות בגידול ילדיי? בחייכם! ודאי שעשיתי! ובכל זאת הם יצאו אנשים טובים.
אני בורחת לכם רגע בקו מחשבתי, כי אני הרי אסוציאטיבית מאד, ולכן נזכרתי במשהו: לפני כמעט עשרים שנה שמעתי את חברתי (שלמדנו אז ביחד להיות מנחות הורים) שואלת את המורה הנערץ עלינו “איך אדע שחינכתי את ילדי נכון?” והוא ענה לה תשובה כל כך פשוטה ונהדרת: “אם נעים להיות בחברתו”. תחשבו על זה: ליד מי נעים להיות? ליד ילד, או אדם, ילדה, או אישה, שעומדים על שלהם אבל גם יודעים לוותר כשצריך. שרוצים לקבוע ולהנהיג אבל גם יודעים לעבוד בצוות. שנלחמים אבל גם יודעים מתי לסגת. שמכבדים את עצמם. שנותנים כבוד לאחר. אילו הם האנשים שנעים שלהיות בחברתם.
אז אם אותה אישה שגילדה בת וזו, כל הסיכויים, גדלה להיות אישה שנעים להיות בחברתה, אישה בסדר, והבת הזו חברה בזוגיות למישהו שגם הוא ממש בסדר, ועכשיו היא אמא בעצמה, האם לא נסמוך עליה שתוכל לגדל את ילדיה, כפי שהיא חושבת? והאם לא ניתן לה לעשות את הטעויות שלה בעצמה, בדיוק כמו שאמא שלה טעתה בזמנו?
בקיצור, סבתות יקרות, תלמדו לשתוק.
לפני כמעט חמש שנים, ביקרתי אצל אחד מילדיי והוא, בעקבות התנהגות רעה, כעס על אחד מילדיו. הקטנצ’יק רץ אלי בוכה “והלשין”: סבתא, אבא כעס עלי !?” (אפשר לחשוב שלא הייתי ולא ראיתי…). חיבקתי את הקטן ואמרתי לו “כדאי שתחשוב בפעם הבאה מה לעשות כדי שאבא לא יכעס עליך”. ליטפתי אותו והייתי איתו עד שנרגע. וזהו. לא נקטתי עמדה, לא אמרתי אתה אשם או אבא לא התכוון, או מסכנצי’ק של סבתא, או הגיע לך, או אבא לא בסדר, וגם לא פניתי לאבא/בני בהערה (והרי תמיד זה מעל הראש של הילדים והם שומעים הכל) כמו “תשמע, זה היה קשה מידי” או “אולי תוותר לו” או כל מיני דברים אחרים. השארתי, באותו רגע, את החינוך של הנכד המתוק הזה שלי, בידיים של אבא שלו. אבא שלו אחראי עליו, אבא שלו רואה דברים שאני לא, לאבא שלו יש תפקיד לחנך את הקטן הזה וזה לא התפקיד שלי יותר.
אני סבתא. סבתות – אתן סבתות. את החינוך כבר עשיתן. תהנו מזה שאתן לא צריכות לחנך יותר. ואם בכל אופן יש לכן מה להעיר, אם אתן באמת ובתמים חושבות שנעשתה כאן טעות מאד רצינית בחינוך הנכדים – תגידו את זה לכלות או לבנות, לחתנים או לבנים, הרבה זמן אחרי שזה קרה. שבוע אחרי המקרה אפשר לגשת להורה של הנכד/ה ולהגיד “את/ה זוכר/ת שלפני שבוע לא נתת לילדה/כעסת על הילד/הענשת את הילדה? אז אם זה בסדר, אני רוצה להגיד משהו על זה?” ורק אם אומרים לכם “זה בסדר” – תנו את התגובה שלכם למקרה. אל תדחפו את האף שלכן לדרך החינוך של ילדיכם. אל תרגישו שמותר לכן להעיר הערות “מתקנות” כי זו הבת שלכם וכו’. תנסו רגע להיזכר מה אתן הרגשתן כשחמותכן או אמא שלכן היתה מתערבת לכן בבית? זוכרות? אז למה אתן עושות אותו דבר לבנות/כלות שלכן?
תיפסו מרחק. היו מעורבות אבל אל תתערבנה. בקשו רשות להעיר. עשו זאת עם הרבה כבוד לרגשות של האחר או האחרת. שימו עצמכן במקומן/ם. ושימרו על יחסים טובים. ויחסים טובים מושתתים, קודם כל, על כבוד הדדי: כבדו את עצמכן, סבתות יקרות, ואל תדחפו את האף למקום שאינו שלכן, וכבדו את הזולת ואל תדחפו את האף למקום של המישהו האחר.
יש לכן, סבתות, מקום חשוב שכולו אהבה. אתן יכולות לאהוב את הנכדים גם אם התעודות שלהם איומות. שאמא שלהם תחנך אותם!
