בקרוב נוזמן למסיבת סיום בגן או בביה”ס. המורה, הילדים והילדות התכוננו למסיבה זמן רב: הם עשו חזרות, למדו בעל פה קטעים ושירים, וקישטו את הכיתה. הילדים מתכוננים בבית, מתלבשים בבגדים חגיגיים ומתרגשים. אנחנו ההורים מגיעים לגן במיוחד, לפעמים על חשבון יום עבודה, הכל בשביל להתרגש יחד עם הילד והילדה.
אולם מהר מאוד הופכת מסיבת סוף שנה למסיבת עיתונאים. המורה או הגגנת נאלצת להתמודד עם הבזקי מצלמות והורים בתנוחות מוזרות על הרצפה. המטרה – הנצחת הרגע! שנזכור תמיד את החמודה או החמוד מדקלמים ושרים או רוקדים עם חבר או חברה.
אז הרשו לי לשבור את המיתוס – יש רגעים שלא צריך להנציח! הרגעים הללו לא נעלמים, הם נשארים איתנו, אולי משתנים או מטשטשים, אבל הם תמיד איתנו. בלב ובזכרון.
אז מה צריך לעשות באותו הרגע? להיות! יש רגעים שרק צריך להיות בהם. הילד שכל כך חיכה וציפה למסיבה צריך לדעת ולראות שאנחנו רואים אותו וחווים יחד איתו את הרגע. לא מעניין אותו הסרטון או הצילום. הוא צריך לראות אותנו ולדעת שראינו אותו. כשהוא ירים את ראשו ויחפש את מבטנו – הוא לא אמור לראות את הצד השני של הטלפון שלנו.
וכמה מילים על צילום ילדים בטלפון החכם. הצילום בטלפון החכם מאפשר התבוננות מיידית בתוצר (בדומה למצלמה דיגיטאלית). זאת אומרת, תוך כמה דקות ואפילו שניות מהרגע בו הילדה שחקה או רקדה ניתן להראות לה את עצמה. כך, הילד לא מספיק להנות מחווית הארוע ומהאפשרות להתענג על התחושה האופורית שהיתה לו בזמן שהופיע ורקד. במילים אחרות, הפנטזיה נגמרת מהר והילד חווה באופן כמעט מיידי את המציאות.
אני מעודדת אתכם להמנע מצילום יתר של הילד והילדה, ולאפשר לכם ולהם לחוות את הרגע יחד ולנצור את הזכרון בלבבכם.
נ.ב. אפשר לבקש מהגננת, ואפילו אולי על חשבון וועד ההורים, להביא צלם מקצועי שיצלם את כל האפרוחים ברגעים היפים שלהם.
