לפני כמה שבועות הסתובבתי בחנות ענקית של מוצרי תינוקות. נשלחתי על ידי ביתי לקנות מוצצים ספציפיים, אלה הפשוטים, מהגומי, שלא צריך לשבור תכנית חסכון כדי לקנות אותם ואפשר לאבד אותם ו/או לזרוק אותם בלי נקיפות מצפון. הסתובבתי לי שם נפעמת מכל האביזרים שמייצרים היום לתינוקות: חלקם מעניינים, חלקם מהממים, חלקם ממש נדרשים והלוואי והיו כשאני גידלתי את התינוקות שלי וחלקם מיותרים (בעיני לפחות).
אני מסתובבת לי ונזכרת באחת הפעמים שהייתי פה, לפני ארבע שנים בערך. באתי עם ביתי ועם הנכד. הגוזל היה בן 8 חודשים בערך, וביתי החליטה שהיא רוצה עגלה לתינוק, כזו שמתקפלת בקלות וקלה להנפה כדי להכניסה לבאגז’ של המכונית. הייתה לה איזו עגלה ישנה שקיבלה מגיסתה ועכשיו רצתה משהו חדש, חדיש, יפה ונוח יותר. בקיצור, הסתובבנו לנו שם, במקום הענק הזה, מתרכזות בעגלות ילדים, טיולונים, כדי שביתי תבחר את מה שהיא מעדיפה. היו שם עוד נשים שהסתובבו בחנות לקניות שונות. הן הכירו אותי, הנידו בראשן לקראתי, חלקן ניגשו אלי ואמרו כמה מילים טובות ואז התינוקי התחיל להיות חסר מנוחה. זה היה הזמן להאכיל אותו ברסק הקבוע של ירקות ועוד מיני דברים בריאים. אמרתי לביתי שאני אעשה זאת, לקחתי אותו הצידה, הושבתי אותו על ברכיי והתחלתי להאכיל אותו. ביתי המשיכה לעשות סיבוב בין המבחר המבלבל של הטיולונים ואני בצד, מקשיבה לדיאלוג שלה עם הנשים האחרות ומציצה לכיוונה מידי פעם.
בשלב מסוים היא נשארה עם אישה צעירה אחת, שתיהן אמהות צעירות, בשנות השלושים שלהן, שתיהן מסתובבות ומבקרות את הטיולונים ואז שמעתי את האישה האחרת אומרת לביתי “אני ממליצה לך על הטיולון הזה” והיא הצביעה על טיולון שבחזיתו יש “מעקה” או נקרא לזה “מגש” אשר מחובר לעגלה ומגביל את הילד. ביתי אמרה לה “אבל זה נראה לי ממש לא נוח. צריך להשחיל את הילד פנימה וגם להשחיל אותו החוצה. ממש לא נוח”. “לא!” אמרה לה האימא האחרת, “זה טוב אם במקרה הילד לא קשור”. “אבל אצלי הוא יהיה קשור” ענתה לה ביתי. “לא!” אמרה שוב האימא האחרת, “אם במקרה את שמה אותו בעגלה והוא לא רוצה שתקשרי אותו והוא לא קשור, אז כדי שהוא לא יחליק החוצה…..” היא לא סיימה את המשפט וביתי אמרה לה “את כנראה לא ראית מי זו אמא שלי: אצלי הוא יהיה קשור”.
יש רגעים של גאווה וזה היה אחד מהם. ולא בגלל שהיא הזכירה אותי, אלא מכיוון שהיא הייתה כל כך ברורה לעצמה. היא ידעה שהיא תחגור (“תקשור”) את בנה בטיולון. זה מזכיר לי אמא אחרת, נהגת, שראיתי את ילדיה לא חגורים במושב האחורי של המכונית. שאלתי אותה “למה? זה הרי כל כך מסוכן?!” והיא ענתה לי שזה לא נעים להם להיות חגורים ולכן היא לא מכריחה אותם.
גבול, זאת אני כבר הבנתי מזמן, הוא לא דיון ביני לבין האחר. ביני לבין הילד, או ביני לבין מישהו בעבודה או ברחוב. גבול הוא ביני לביני. אני גאה לדעת שגם ביתי הבינה שלחגור את הילד זה לא דיון בינה לבין הילד, אלא בינה לבין עצמה: היא יודעת שזה חשוב, היא יודעת שזה בטיחותי, כנהגת היא יודעת שזה החוק ולכן הילדים שלה יהיו חגורים בעגלה וגם במכונית, גם אם זה לא נעים להם.
זה אחד הקשיים הכי גדולים של חלק גדול מההורים הצעירים: לשים לילד גבול. יושבים בקליניקה שלי אנשים שבטוחים שאם הם אומרים לילדים “קחו את הנעליים לחדר” או “תסגרו טלוויזיה” או “לך לעשות שעורים” או “תחגרי את עצמך” – הם שמים גבול. לא ולא! הם מבקשים, אולי אפילו מעזים לדרוש. אבל זה לא גבול. גבול, יקיריי, הוא שאני מגבילה את הילד: אני סוגרת טלוויזיה, אני חוגרת בטיולון, אני לא עונה כשמתחצפים אלי, אני לא קונה עוד גלידה, אני עוזבת את המקום כשמתנהגים אלי ללא כבוד, אני לא מגישה ארוחה פעמיים, אני מחזירה למיטה עשרים פעמים למרות שהילד יורד שוב ושוב ושוב. גבול הוא מה שאני עושה ולא מה שהילד אמור לעשות בעקבות דרישה או בקשה שלי.
מי שרוצה לשמור על בטיחות ילדו, מי שרוצה להקנות לילדו ערכים ו/או הרגלים המקובלים עלינו והנדרשים בחברתנו – יגביל את ילדו גם אם לילד זה לא נעים. ילד שלא נעים לו בוכה, מתלונן, מנסה להסית את רוע הגזירה, אבל אם אמא שלו מתעקשת (כי הרי היא יודעת יותר טוב) ואם אבא שלו משתף עם זה פעולה (סדר המגדר יכול להיות הפוך, בלי בעיות) – הילד יבין שאין טעם לבכות כי חוגרים אותו בטיולון. זה מצריך רק שלוש או ארבע פעמים כדי שהקטנים שלנו/שלכם יבינו שאתם מגבילים ואין פרצות שאפשר להיכנס לתוכן.
הגבולות שאני הצבתי לילדיי לא היו רבים, אבל היו ברורים מאד. הייתי אמא בטוחה בעצמה. ברור שעשיתי טעויות, ברור שלא תמיד צדקתי, ברור גם שהייתי חמה ומלטפת ומפנקת בזמנים רבים אחרים, אבל גם הייתי מאד נחושה ומאד ברורה וכשידעתי שאני הצודקת ואני הקובעת. אני הגבלתי את ארבעת ילדיי כשהיו קטנים, כי ידעתי תמיד שעוד רגע, עוד עשר שנים, עוד חמש עשרה, הם ייקחו את המפתחות של המכונית ויצאו לבילוי. ידעתי גם שאני רוצה שבגיל 17 או 18, כשהם יעמדו ברמזור אדום בשעה שלוש לפנות בוקר ואין שוטר בסביבה ואין אף מכונית בטווח העין – ידעתי שאני רוצה שהם יעמדו ויחכו לאור ירוק. בגלל זה הגבלתי אותם כשהם היו קטנים, כדי שיפנימו את מהות הגבול. והם הפנימו וההיגד של ביתי בחנות העגלות הינה הוכחה לכך.
