לפני כמה שבועות פגשתי בחורה צעירה, בשנות השלושים המוקדמות שלה, אשר נישאה לפני שנתיים. היא סיפרה לי שהיא ובעלה הולכים לייעוץ/טיפול זוגי. שאלתי “למה? כבר יש בעיות?”. “כבר?” היא ענתה לי, “זה התחיל ברגע ששמנו טבעות על האצבעות. ולמה לא ספרו לנו? למה לא אמרו לנו שהשנה/שנתיים ראשונות של נישואין הן ממש קשות?”.
אני זוכרת שחייכתי אליה ולא ממש עניתי ובהמשך היום נזכרתי בבנות שלי שמידי פעם שואלות אותי “איך הסתדרת עם ארבעה ילדים?” וגם בבת של חברים שלנו שסיפרה לי שהיא לא מצליחה ליהנות מהאמהות שלה, מהזוגיות שלה, שהיא כל היום עסוקה בלוגיסטיות ובכיבוי שריפות. ולמה לא אמרו לה שככה זה בשנים הראשונות (ואולי גם בשנים שתבואנה…)?
ואז, כאילו כדי לגרום לי לכתוב על זה טור, קראתי איזשהו בלוג שבו משתפת הכותבת בכנות מכאיבה: “אני לא זוכרת אפילו כבר מה זה לא להיות עייפה ורעבה. חם לי ואני מזיעה כל הזמן ומרגישה תמיד מלוכלכת ומסריחה”.
האמת? גם אני זוכרת רגעים כאלה בהורותי. אני החלטתי שאהיה בבית עם כל ילד עד ספטמבר השני של חייו. הבן שנולד באוקטובר היה איתי בבית עד גיל שנה ועשרה חודשים. הבן שנולד בינואר היה איתי בבית עד גיל שנה ושמונה חודשים וכך הלאה, גם עם הבנות… אני זוכרת רגעים שהייתי מקבלת את פני בעלי בערב ובוכה לו שנמאס לי מהחיתולים, מהשיחות הטפלות בגינת השעשועים, מהכביסות, מהפליטות ומהסינרים הקטנים והמסריחים. מסקנה: זה כנראה היה כך תמיד. כנראה. אני מודה שלא בררתי את זה עם אמא שלי.
אז מה זה אומר לנו? זה אומר לנו שאכן לא מכינים אותנו. לא מכינים אותנו לזוגיות מחייבת כמו נישואין ולא מכינים אותנו להורות. זה כאילו סוד שכל הנמצאים בו לא מגלים אותו כי הוא כזה נורא, שאולי יפגע בהמשך הנישואין והילודה. האמת? נראה שקשר השתיקה שהיה בנושא קשיי ההורות וזוגיות – נפרץ.
לרגע אני לא מערערת על האושר הגדול שמביאים נישואים טובים או ילדים. זה נכון שכבר מגיל 21 הייתי בתוך הקלחת הזו של נישואים וילדים, כך שאין לי שום אפשרות לדעת מה זה אומר להיות רווקה בת 25 או בת 30, אבל אני בהחלט זוכרת ויודעת את הרגעים המאושרים עד דמעות שהילדים, ואפילו הזוגיות, גרמו לי.
ולמרות האושר הגדול, זה ממש קשה. ממש ממש קשה. ובאמת אף אחד לא ממש מכין אותנו לזה. כי הרי להיות מחויבת ומחויב בנישואין, וגם בלי, האמת, להיות מחויבת לזוגיות ארוכת שנים, זה אומר פשרות. זה אומר ויתורים. זה אומר שכמעט כל הזמן צריך לקחת בחשבון עוד מישהו, עוד משהו. זה אומר שחלק מהחופש הולך לאיבוד. זה כמו שניקח שני חבלים ונרצה לחבר אותם ולעשות מהם חבל אחד ארוך יותר – מה שיקרה זה שכל חבל יצטרך לוותר על חלק מעצמו כדי ליצור את הקשר. נכון? כך גם בזוגיות. כדי להישאר במערכת זוגית יש צורך לוותר, ואפילו לעיתים קרובות. יש צורך להבין (וזה לא רק ברגש, אלא בעיקר בשכל) שלביחד יש מחיר. העניין הוא גם לזכור כל הזמן את הרווחים ולא לקטר על המחירים.
ובקשר להורות יש רוח חדשה. יש רוח שלשיטתה יכול להיות שילדים הם לאו דווקא מקור האושר. יכול להיות? אולי. בטח אצל חלק מהנשים והגברים. לפחות 11% מהבוגרים היום חיים בלי ילדים. לא מדברים על זה מספיק. לא מדברים על הצדדים השוחקים, הלא נקיים, המשעממים, המדאיגים. לא מדברים על הצדדים הכמעט אפלים. אני זוכרת שבאותם ימים בהם הייתי בוכה לבעלי בערב על מר גורלי, הייתי לבד עם הרגשות האלה במשך שעות. ומכיוון שלא מכינים אותנו לזה, מתלווה לזה תחושת אשמה. איך זה שאני מרגישה כך? זה בטח לא בסדר, אז בטח אני לא בסדר. איך אפשר להגיד שאני לא מאושרת להיות עם הילדים שלי? ואני מזכירה לכם שאלו רק רגעים. רגעים ארוכים, אבל רק רגעים, כי הרי יש רגעים אחרים שאנחנו כן מאד מאושרות ומאושרים להיות עם הילדים שלנו.
אתן זוכרות ואתם זוכרים משפטים כמו “ילדים קטנים צרות קטנות”? הרי לא אנחנו המצאנו את המשפט הזה ובכל זאת אנחנו אומרים אותו במן חיוך, כאילו לא ממש התכוונו. אבל הרי זה נכון! ילדים הם אושר אבל לא רק.
ויש לי מסר אופטימי: בואו לא נשכח שבסוף הם גדלים ועוזבים את הבית. הדאגה כבר פחותה, הם חיים חיים עצמאיים. הם צריכים אותנו הרבה פחות. הם מביאים לנו הרבה גאווה. והם גם מביאים נכדים. אז מה יש להתלונן? נחזיק מאמץ ונצליח !! הביולוגיה והאבולוציה כנראה חזקים מאיתנו…
