הגישה הפרוידיאנית טוענת כי אין אושר בבריאת העולם. הביולוגיה (המיניות) נפגשת בתרבות (המציאות) ותמיד המיניות מכתיבה התנהגות ולכן היא בקונפליקט עם המציאות. זו תפיסה של אשמה. פרויד גם טען שהביולוגיה מכתיבה את הדרך: האישה בנויה בצורה מסוימת ולכן היא בעמדת הכלה וקבלה ואילו הגבר בנוי בעמדת צייד. כך נראתה לפרויד הדרך כמוכתבת.
המודל הינו מודל החסר: נסיבות, שינוי כפוי, נוסחת הישרדות.
הגישה האדלריאנית טוענת כי אושר ואהבה הם מונחים מטאפיזיים. התינוק נולד מעולם המשמעות והאושר של הוריו ומושפע מהם. הוא בונה זהות ילדית של עולם משמעויות המשייך אותן אליו (למשל, שמו). הוא יודע שכך חושבים עליו ולכן מאמין שכזה הוא. דרך גדילתו של הילד הינה לתוך הציפייה של הוריו – הוצאה מן הכוח אל הפועל, מתוך אמונת האחר ביכולתו התינוק ינוע לכיוון היעד של הוריו, המשמעויות שהם נתנו לו: שמו, סיבות לאושר, יכולותיו.
במשך הזמן זהותו הופכת להיות יעדו. זו תפיסה של אחריות.
המודל הינו מודל השפע: החלטה, שינוי יזום, נוסחת הצלחה.
מי רוצה להיות מאושר? מי בכל זאת אומלל לפעמים? למה? כי נכשלת, כי לא היה כמו שצריך, לא כמו שתכננת. כי היית צריך, חייב, מוכרח… וכאשר לא עשית דבר נוסף אחרי שהרגשת אומלל, הרי לא היית מחויב לאושר האישי שלך!
וכאן הדבר המהותי: האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לאושרו.
הרצון שלנו לאושר ולכך שיהיה לנו טוב – זו המהות האנושית של תשוקות האדם. ואם לא טוב לי – אזי לשאול שאלות. לא לקבל זאת כמובן מאליו.
מימד האוטנטיות הוא לחשוב: לא טוב לי, אבל מגיע לי שיהיה לי טוב. במימד האוטנטיות יש אפשרות לתנועה.
אפשרויות הילדים לעשות שינויים בחייהם – שואפים לאפס. זו זהות ילדית: אין לילד יכולת השפעה. כשילד מרגיש רע הוא יודע שהגורמים לזה הם הוריו והוא כועס עליהם. מי מאיתנו לא כעס על הוריו והרגיש כלפיהם פחד או כעס? זה טבעי! לילד מותר לכעוס על הוריו. אך אם מבוגר כועס על הוריו, הוא עדיין בזהות הילדית. הוא נותן לילד שבו לנהל את חייו כמבוגר.
מי רוצה שילד בן 9 ינהל את חייו?
מי רוצה שילד בן 7 יהיה אחראי על אושרו כמבוגר?
מי רוצה להישאר עם זהות ילדית שבה השפעתו על חייו אפסית?
מי רוצה להשפיע על עצמו היום בהווה?
חייב להיות הבדל מהותי בין זהות ילדית לזהות בוגרת.
זהות בוגרת הינה הזהות שנבנית סביב הבחירות הסובייקטיביות של האדם: בחירת מקצוע, בחירת בן זוג, בחירה בהורות… זה אדם המחויב לבחירות שלו. זכותו וחובתו של האדם הבוגר להתחבר שוב לרצונותיו. זה העסוק בכעסים – האפשרויות הפתוחות בפניו מתמעטות, כי כעסיו הם המהותיים בעיניו (“הורי לא היו בסדר”) ורצונותיו מהותיים פחות.
האדם המעונה, הכועס, המקופח, הקדוש המעונה – הוא אדם העסוק באחרים. עסוק במציאת אשמים למצבו.
האותנטיות הבוגרת היא לראות את המציאות בלי לחפש סיבות ואשמה: לא חשובה הסיבה ולא האשמים. בצורה כזו אדם מקבל את עצמו ולוקח אחריות.
זה המאשים, עסוק בהשפעת האחר ולא באחריותו. הכעס לא משפר את החיים ולא מיטיב אותם. יש לשחרר ולזרוק את הכעס.
מי רוצה להיות מאושר?
מי רוצה לקחת השפעה על חייו?
מי סוחב כעסים מן העבר?
למי יש רשימות של אלו שפגעו בו?
עד כמה אתם מחויבים לרצונכם להיות מאושרים?
מהי פנטזיית האושר שלכם? במי היא תלויה? באחרים?
להיות מבוגר זה לחשוב בצורה תכליתית: “מהו הדבר ש…” שאלה הממוקדת בחיים של כל אחד מאיתנו. הילד עסוק ביחסים. הכי חשוב לו שהוריו יאהבו אותו. הוא לא פנוי לחשוב על הרצונות והתשוקות של עצמו. אך אם בוגר עסוק ב”מה לעשות כדי שיאהבו אותי”, או “איך אני נראה בעיני אחרים” – הוא בעצם בזהותו הילדית כי אינו עסוק בעניין המהותי של מה הוא צריך לעשות כדי לגרום לעצמו אושר.
כדי שנהייה פנויים לחשוב מה הדבר שיגרום לנו אושר, אנחנו צריכים להשתחרר מכעס כלפי האחר או מפחד ממנו.
באושר יש בחירה וחופש.
