להיות מאושרים זה חלום של כולנו. אנחנו רוצים לחיות בשקט פנימי, להרגיש טוב עם עצמנו, ליהנות מהמשפחה ומהעבודה. וכשאנחנו הורים, הרצון הזה מקבל משמעות כפולה. הילדים שלנו לומדים מאיתנו לא רק איך מתנהגים אלא גם איך מרגישים. אם אנחנו מצליחים לבחור באושר, אנחנו מלמדים אותם שאפשר לבחור באושר.
ובכל זאת, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים, כועסים או פשוט לא מרוצים. השאלה היא למה זה קורה, ואולי עוד יותר חשוב – מה אפשר לעשות עם זה.
פרויד: האושר כמאבק חסר
פרויד ראה את העולם כמגרש של קונפליקט תמידי. מצד אחד הביולוגיה, הדחפים והצרכים שלנו, ומצד שני התרבות והמציאות. לדעת פרויד שני הכוחות האלה מתנגשים, והאדם חי בתחושה שהוא לא באמת יכול להיות מאושר. תמיד יהיה חסר ותמיד תלווה אותו תחושת אשמה.
גם הזהות המגדרית, לפי פרויד, מכתיבה מראש את המהות: האישה, לדעתו, בנויה להכלה ולקבלה והגבר בנוי לצייד ולפעולה. אין כאן חופש אמיתי. זה מודל של חסר שבו האדם מגיב למה שכופים עליו במקום לבחור בעצמו.
אדלר: האושר כבחירה של אחריות
אלפרד אדלר הציע מבט אחר. בעיניו, אושר ואהבה אינם תוצאה של נסיבות, אלא מושגים שמניעים אותנו מבפנים. התינוק נולד אל תוך עולם של משמעויות – השם שניתן לו, הציפיות של ההורים, האמירות שנאמרות עליו בבית… מתוך כל זה הוא מתחיל לבנות את זהותו.
כשההורים מאמינים בילד ורואים בו יכולת, הוא מתחיל להאמין בזה בעצמו. המשמעויות שההורים נתנו לו הופכות ליעדים האישיים שלו. זה מודל של שפע. לא מה חסר לי אלא מה אני יכול להחליט לעשות. לא אילוץ מבחוץ אלא החלטה מבפנים.
הכעס על ההורים שלנו ולשחרר את הכעס
כשהיינו ילדים, כמעט כולנו הרגשנו כעס כלפי ההורים. זה חלק מהחיים. הם הגבילו אותנו, לא תמיד נתנו לנו מה שרצינו, לפעמים פגעו בנו בלי לשים לב ובלי כוונה רעה. כעס של ילד הוא טבעי.
אבל מה קורה כשאנחנו גדלים? אם גם כמבוגרים אנחנו עדיין מסתובבים עם רשימת טענות כלפי ההורים שלנו, עם תחושה של קיפוח או חוסר צדק, זה סימן שאנחנו נשארים בזהות ילדית.
זהות ילדית עסוקה באשמה. היא שואלת מי אשם ועל מי אפשר לכעוס. זהות בוגרת לעומת זאת עסוקה בבחירה. היא אומרת לעצמה: זה מה שהיה, אולי לא היה מושלם, אבל עכשיו האחריות היא שלי.
כעס שלא השתחרר מנהל לנו את החיים. הוא מחזיר אותנו שוב ושוב לאותן תחושות ישנות של קיפוח. אבל כעס לא משפר חיים. הוא לא מקדם ולא מרפא.
כשאנחנו משחררים את הצורך להאשים אנחנו מתפנים לקחת אחריות. לא לשאול למה זה קרה לי או מי אשם בזה, אלא מה אני יכול לעשות עכשיו כדי שיהיה לי טוב יותר. ברגע הזה מתאפשרת בחירה אמיתית – לא להיות שוב הילד שנפגע אלא המבוגר שבוחר לעצמו דרך חדשה.
כהורים: מה אנחנו בוחרים להעביר
כאן גם נכנסת הבחירה שלנו כהורים. בכל יום, בכל תגובה, אנחנו יוצרים אצל הילדים שלנו עולם של משמעויות. אנחנו יכולים לגרום להם להרגיש שאנחנו מאמינים בהם וסומכים עליהם, או לגרום להם להרגיש שתמיד משהו בהם לא מספיק.
הילד שנכשל במבחן זקוק קודם כל להרגיש שאנחנו רואים את המאמץ שלו ולא רק את הציון. אם נגיב בכעס או באכזבה, המסר שיגיע אליו הוא שהוא שווה פחות. אבל אם נגיד לו: “ראיתי שהתכוננת, והפעם זה לא הלך כמו שציפית. מה לדעתך יכול לעזור לך בפעם הבאה?” – אנחנו מעבירים לו מסר אחר לגמרי. אנחנו אומרים לו שאנחנו מאמינים בו, שאנחנו סומכים עליו שיוכל להשתפר ושגם כישלון הוא חלק מהחיים.
הילדה שלא הוזמנה למסיבה מרגישה בודדה ודחויה. אם נגיב מיד בהצעות “לא נורא, תזמיני אחרות” או בשיפוטיות כלפי החברות שלה, היא תרגיש שלא באמת רואים את הכאב שלה. הבחירה שלנו היא לעצור ולהגיד: “אני מבינה שזה מאוד מעליב וקשה. זה באמת לא נעים להישאר בחוץ.” כשאנחנו נותנים מקום לרגש שלה, היא לומדת שאפשר לשתף, שאפשר לכאוב ושבסוף היא לא לבד. אחר כך, כשהיא רגועה יותר, אפשר גם לעזור לה לחשוב איך ליזום קשרים אחרים.
והילד שעושה טנטרום בסופר? קל מאוד להגיב בכעס, לבייש אותו מול אחרים או לאיים. בחירה אחרת, בוגרת ואחראית, היא לזכור שהוא כרגע מוצף ולא מצליח לשלוט בעצמו. כשאנחנו אומרים לו בשקט ובנחישות: “אני רואה שאתה מאוד כועס, עכשיו נסיים את הקנייה ונחזור הביתה,” אנחנו משדרים לו ביטחון. אנחנו לא נבהלים מהסערה שלו אלא מחזיקים עבורו את הגבול ואת השגרה. זה בדיוק מה שמרגיע אותו בסופו של דבר.
בכל אחד מהרגעים האלו אנחנו יכולים לבחור אם להיות הורים שמגיבים מתוך כעס ואכזבה, או הורים שמלמדים את הילד שהוא חשוב, שהוא יכול להתגבר ושגם כשהוא נכשל או מתפרק אנחנו עדיין שם בשבילו.
אושר הוא בחירה וחופש
להיות מבוגר פירושו לשאול את עצמי מה יגרום לי להרגיש טוב יותר. לא מה יגרום לכך שיאהבו אותי, אלא מה יאפשר לי לאהוב את חיי.
הילד עסוק ביחסים. חשוב לו שההורים יאהבו אותו. המבוגר עסוק במהות. מה אני רוצה, מה אני בוחר, מה אני מחליט לעשות, מה הרווחים והמחירים של הבחירות שלי ואיזו החלטה קבלתי.
האושר לא מוכתב מבחוץ. הוא לא תלוי באף אחד אחר. האושר הוא החלטה פנימית. ובכל יום מחדש יש לנו אפשרות לבחור.
לא משנה מה היה בעבר ומה קיבלנו או לא קיבלנו בילדות, תמיד אפשר לכתוב מחדש את הסיפור שלנו, וברגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו “מגיע לי להיות מאושר ואני בוחרת לעשות צעד קטן כדי שזה יקרה” – אנחנו לא רק הורים שמלמדים את הילדים שלנו איך לחיות אלא גם דוגמה חיה לכך שאושר הוא בחירה, וכשאנחנו בוחרים באושר אנחנו מעניקים להם את המתנה הגדולה ביותר: הידיעה שגם הם יכולים לבחור ולהיות מאו
