צריך לדבר על אמהות ( עם שורוק בתוך האות ו’: אמהות מלשון אמא).
בשבוע שעבר הלכתי לראות את הסרט “צריך לדבר על קווין”. במשך כמה שבועות שמעתי ברדיו שיחות על הסרט ואנשי מקצוע מעולם הפסיכולוגיה שאמרו שזה סרט שמעורר דיון, שכדאי שבכל תכנית לימודים המכשירה אנשי טיפול יתנו מקום לסרט הזה ולדיון בו, שהסרט נוגע בהתהוותו של אדם… בקיצור, התעוררה סקרנותי ואמנם הלכתי לראות את הסרט.
תשמעו, הסרט הזה הוא סטירה לפרצוף. זה סרט קשה, עצוב, מפחיד, מפתיע, שלא רוצים להאמין במה שרואים בו ושמוכרחים. שונאים את האמא ומרחמים עליה. שונאים את הילד ומרחמים עליו. סרט ששווה שעתיים מהחיים, אין לי ספק.
עלילת הסרט, בקווים מאד גסים, הינה על משפחה, הורים ושני ילדים: בת צעירה ומתוקה ובן בכור ילד מפלצתי שגדל להיות נער מפלצתי עוד יותר, עד הסוף הטרגי והנוראי והסרט מנסה לבדוק האם האמא היא מקור הרע שקרה שם.
זה מסוג הסרטים שאם לא יוצאים ממנו באמצע, כי הוא קשה לעיכול, אז מדברים עליו אחר כך במשך ימים ארוכים.
מעבר למחשבות המקצועיות שהסרט הזה העלה בי, חשבתי גם על עצמי. הסרט הזה היה טריגר לזכרון עלי כאמא צעירה. לא שתודה לא, חוויתי דברים איומים כמו האמא בסרט, אלא שנזכרתי בלידה הראשונה שחוויתי ובתינוק שהגיע איתי הביתה. הייתי בת 21 והנה אמא. היום אני יודעת שעברתי את מה שנקרא היום “בייבי בלוז”. הסתובבתי בבית לבד (כי הבעלים אז לא לקחו ימי חופשת לידה כמו היום), לבושה בכותונת הלילה שלי במשך כל שעות היום, בוכה לסירוגין, מתקשרת לבעלי לעבודה ומתבכיינת לו שרע לי, מתי הוא חוזר, למה הוא לא עוזב באמצע – הרי אני זקוקה לו. כשהוא היה בבית ולרגע ירד לזרוק את הפח יצאתי איתו למדרגות ורציתי לרדת אחריו והוא הכניס אותי חזרה הביתה. “לאן אתה הולך?” שאלתי אותו. הייתי עצובה. תוגה עמוקה שרתה עלי. לא מצאתי את הבחורה השובבה שהיתה בי עד כמה ימים לפני כן. והתינוק שלי היה מתוק ונינוח. שלא כמו האמא בסרט שראיתי, שלא מצאה את נפשה מרוב שהילד היה בוכה ללא קץ, לי היה תינוקי מתוקי, שאהב לישון לאכול ולהיות על הידיים. לא שם דבר דרמתי. בטח לא משהו שצריך להתלונן עליו. ובכל זאת הייתי כזו מסכנה…
אז, כשהייתי אמא ממש צעירה, עוד לא דיברו על העצב שחוות חלק גדול מהאמהות אחרי הלידה. אז עוד האמנו, אז עוד אני האמנתי, שכל אשה שהופכת להיות אמא – מתחברת מיידית לתינוקה. הלוואי והייתי יודעת אז שזה שקר! וזה שקר שגורם לנשים רבות סבל רב: לא רק בגלל שהדבר עצמו אינו נכון ולכן לא קורה באופן אוטומטי לכולן, אלא מפני שאותן נשים שזה קורה להן, ושאני הייתי אחת מהן, מרגישות כמו פושעות או כמו לא נורמאליות.
כשאני מנסה לחשוב מה עבר עלי, מה עובר על כל אשה שיולדת, ובמיוחד אם זה התינוק הראשון, אני חשה תימהון, פליאה והתרגשות: השינויים הגופניים, השינויים ברגשות, השינויים ביחסים עם בן זוג, עם ההורים והחברות והחברים. השינוי בחיי החברה (מה קרה לבילויים ולשעות הלילה המאוחרות שכל כך אהבתי?) ובחיים המקצועיים (לאן תלך הקריירה? האם אוכל להמשיך להתקדם ולהתפתח?) כל זה יוצר מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה. ולצד כל זה – ישנן התביעות האינסופיות מצידו של העולל שאינו יכול לשרוד בלעדי, בלי אמא.
ההורמונים משתוללים, חסרה שנת הלילה הרצופה, התינוק עוד לא מובן, הטיטולים המסריחים, הפטמות שלא גדולות מספיק, החלב שלא נוצר בכמות הרצויה והפנטזיה שלא מתקיימת…אני מדמיינת אותי, חושבת שהכל אמור להיות ורוד והנה אני מוצאת עצמי חרדה, חסרת אונים, כואבת, כועסת על אובדנים רבים (עצמאות, קריירה, כוחות, שקט, שינה…), חסרת חשק מיני ועדיין צריכה לספר לכל העולם כמה אני מאושרת. דעו לכם שזה קורה לכמעט 70% מהנשים לאחר לידה.
אז למה אמרו לנו פעם שהכל ורוד? למה שיקרו לנו ואמרו לנו שזה כיף לא נורמלי ושלאחר הלידה החיים הם פשוט אושר אחד רצוף וגדול? לא יודעת. אני יכולה לשער, לנחש, אולי לחפש מקורות היסטוריים אבל זה כבר לא חשוב. לא חשוב למה אמרו לנו את זה כל השנים. חשוב שתדעו את האמת.
ועוד לא דברתי על בן הזוג. על מה שעובר עליו: התמודדות עם רעייה דאגנית ו/או חרדתית, עם הסביבה שיודעת תמיד יותר טוב מה צריך להיות ומתערבת ודוחפת את האף. עם העייפות. עם הרצון והצורך להתקשר לתינוק. עם היכולת לעזור או לא, לתמוך או לא, להכיל או לא. לא פשוט!
לידה היא מצב משנה חיים, גם הלידות שלי היו מצבים משני חיים, אשר כל אחת מאיתנו (ולא נשכח כאן גם את האבות שעוברים תהליכים רגשיים לא פשוטים) מגיבה אליו אחרת. אז טוב שהבנתי את זה (ואת הבנות שלי כבר ידעתי להכין) ועובדה שעשיתי זאת שוב ושוב ושוב. עוד שלוש פעמים…
