מאמרים

ילדים, מסכים וסמארטפונים

המסכים פה והם לא הולכים לשום מקום.

הם סיבבנו, בחיינו וחזק מאד בחיי ילדינו.

אז בלי להבהל ובלי להלחץ, בואו נבין כמה דברים וגם רעיונות לעזרה לילדים (ולכם):

אתחיל ממספרים: מחקר בקרב בני נוער בגילאי 9 עד 18 מראה ששעתיים וחצי ביום מוקדשות לרשתות חברתיות. שעתיים וחצי לגלישה באינטרנט וצפייה בתכנים. שעתיים וחצי למשחקי מחשב וגיימינג ופחות משעה מוקדשת ללמידה דרך המסך. אתם צודקים, סך הכל מדובר על שמונה שעות התעסקות עם הטלפון ביום.

אנחנו גם יודעים שתקופות של חופש ושל מתח ביטחוני מביאות ליתר זמן מסך מעבר לנורמה, וההשפעות הן שליליות על שינה, חברתיות, פעילות גופנית, ריכוז, דכאון, מצבי רוח, אווירה בבית והיחסים בין ההורים לילדים.

באיזה גיל לתת לילדים טלפון

לדעתי, לו הייתם יכולים, הייתם נותנים לילדים טלפון אישי משלהם בגיל 13, לא?

אלא שאתם לא יכולים. אתם נתונים תחת לחץ כבד של “לכולם יש” ושל “לא יהיו לי חברים” וגם “כולם צוחקים עלי” ועוד משפטים כאלה שמחזקים אצלכם את תחושת חוסר האונים והאשמה כלפי ילדיכם.

ארגון הבריאות העולמי אומר לא לתת לפני גיל 9. בדיוק כשם שילדים לא אמורים לחצות כביש לפני גיל 9 או לקבל רישיון נהיגה לפני גיל 17 – הם לא אמורים לקבל טלפון אישי חכם לפני גיל 9. למה? כי צריך לדעת לנהל את הצריכה הדיגיטלית בחכמה, כי צריך לדעת ממה להימנע, כי לצריכה לא מאוזנת יש השפעות על התפתחות השפה, התזונה, התוקפנות והיצירתיות של הילדים (וגם שלכם, דרך אגב). 

הרי ברור לכולנו שעדיף שהילדים יהיו בשבט בצופים, ושישחקו בכדור יד/רגל/טניס. כל כדור. ושייפגשו עם חברים ושידברו איתכם קצת… אבל צריכה מוגברת של שימוש במסכים לא מאפשרת את זה.

ממש לאחרונה פורסמו החלטות וועדת מומחים שמינה נשיא צרפת, עמנואל מקרון. המלצת הוועדה היא שעל צרפת להגביל דרמטית את השימוש של ילדים ובני נוער במכשירי סמארטפון וברשתות חברתיות, לאור החשש העולמי הגובר מההשפעות הרעות על מוחם של הצעירים. על פי ההמלצות יש לאסור על ילדים מתחת לגיל 11 החזקה של מכשיר סלולרי, ואילו החזקה של מכשירי סמארטפון, עם גישה לאינטרנט, צריכה להיות אסורה לילדים עד גיל 13.

כולנו בדיגיטל והוא כאן להשאר ואף להעמיק את נוכחותו בחיינו, וטלפון אישי יכול לספק לילדים תחושת עצמאות וביטחון, אבל חשוב ללמד אותם על הסיכונים הפוטנציאליים ואיך לטפל בהם. דחיית מתן טלפון אישי, עד כמה שאפשר, עדיפה על מתן טלפון בגיל צעירי מדי. בואו גם נבין מה קורה אצל הילדים בזמן התעסקות עם הטלפון, וההבנה חשובה מאד כי היא מגבירה את היכולת להיות יותר אמפטיים כלפי הילדים. להבין מה קורה להם (ולנו) יאפשר לכם, ההורים ואנשי החינוך והטיפול, לראות את הילדים דרך משקפי אמפטיה, וכך כבר קל יותר לגשת לבעיה ולהפעיל סמכות והגבלות, אם יש צורך.


מה לעשות כשניתוק מהטלפון גורם ילדים להיות תוקפנים?


כדי להבין מדוע הילדים מגיבים כך, יש להבין מה קורה למערכת ההורמונלית כשהיא פוגשת מסך: במערכת ההורמונלית שלנו יש מגוון גדול מאוד של הורמונים, אבל הדומיננטי והמסקרן ביותר הוא הדופמין – הורמון התגמול, הציפייה, העונג והאושר.
כשמתחברים למסך, דרך העיניים והאוזניים, הדופמין מתחיל להשתחרר בעוצמה גבוהה מהרגיל בתוך חדרי המוח. זה קורה לכולנו ולילדים בפרט. התחושה המידית לרוב תהיה הקלה, עונג ואפילו אושר של ממש.
התכנים בהם הילדים צופים גורמים להם לגירויי חזק, חזק הרבה מעבר למה שהטבע ידע לספק לנו עד היום, והמוח “מתמלא ברמות מאוד גבוהות של דופמין”.

ברגע שלוקחים להם את המסך, יש נפילה דרמתית של דופמין והם מגיבים בצעקות, קללות, בעיטות, בכי…

אז מה לעשות?

  1. לא לצפות בתכנים מרגשים, עם ציפייה ותחרות, בקצוות היום. אז יש רגישות הורמונלית גבוהה והנפילה תהייה חזקה.
  2. לצמצם את משך זמן הצפייה בתכנים מעוררי העונג.
  3. לא להעביר את הפעילות של הילדים מהטלפון (מקום של עונג) למקום רע (שעורי בית, שינה וכד’) אלא למקום ניאטרלי (להכין שתייה, למשחק קופסה וכד’).

כשהילדים במסך ולא שומעים אתכם 

 הכירו את אפקט האלסוואר- ELSEWHERE ‘מקום אחר’. האפקט מתאר מצב בו אתם רוצים את תשומת הלב של ביתכם (או בן זוגכן) אבל היא “במקום אחר”. היא לא שם. לעיתים זה גם קורה לה (ולכם) גם אם היא לא מסתכלת בטלפון אלא רק מחזיקה אותו ביד. והיא לא קשובה. ולמה? כי כדי שיהיה בינינו, בני האדם, קשר עם קשב, כדי שנשים לב אחד לשני, כדי שביתכם תשים לב אליכם או אל החברות שלה, צריכים להתקיים תנאים פיזיים של ניראות (נוירוני מראה שיש לכל אחד מאיתנו), שתפקידם להפעיל את האמפטיה. צריך לראות את שפת הגוף שהיא החלק הלא מילולי בשיחה והיא החלק של לא רק לשמוע אלא גם להקשיב.

אם שפת הגוף אומרת “הדיגיטל צמוד אלי ולרוב גם אתייחס לכל התראה מהטלפון”, אז גם אם הילדה (או אמא) אומרת “אני שומעת אותך” המסר שמגיע לנוירוניי המראה הוא “אין פה התמסרות. אין פה קשב. אין פה אמפטיה” והאוקסיטוצין (הורמון השייכות והרגיעה) שאחראי על האמפטיה לא מופרש והקשר יהיה נמוך.

אז מה עושים?

מרחיקים את הטלפון והטאבלט. מגיעים לארוחות בלי הטלפונים. מניחים את הטלפון בחדר אחר ויושבים עם הילדים בסלון. דברו כשאתם נפגשים עם הילדים ולא על ידי כתיבת הודעות בלבד. כשהם עם הטלפון, זיכרו שהם לא קשובים אלא הם במקום אחר, ולכן דברו אחר כך, או דירשו שיניחו את הטלפון בחדר אחר ואז תדברו איתם

 המתבגרים, הרשתות החברתיות והדימוי העצמי

לעולם הדיגיטלי יש השפעה משמעותית על התדמית הנפשית והפיזית של בני נוער כיום. הם נחשפים ללא הרף לסטנדרטים לא מציאותיים של יופי, לאורח חיים לא בריא ולבריונות ברשת. חשיפה זו עלולה להוביל לתחושות של חוסר התאמה, הערכה עצמית נמוכה ובעיות בדימוי הגוף כשהם משווים את עצמם לאחרים באינטרנט.

84% מבני הנוער מדווחים על שימוש קבוע ברשתות החברתיות למשך 9 שעות ביום לפחות וברור לנו שזמן מסך כזה רב והישיבה המרובה הקשורה לשימוש במכשירים דיגיטליים, תורמים לבעיות בריאות גופניות כגון השמנת יתר, יציבה לקויה והפרעות שינה. רק 12% מנגנים על כלי נגינה. רק 19% נמצאים בחוג ריקוד, דרמה או מוסיקה, ורק 18% הולכים לתנועות נוער. בני נוער מתעדפים זמן מסך על פני פעילות גופנית, מה שמוביל לחוסר בפעילות גופנית וליתרונות הבריאותיים הנלווים לכך.
בצד החיובי, פלטפורמות דיגיטליות יכולות גם לספק תחושת קהילה ותמיכה לבני נוער הנאבקים בבעיות רגשיות, זמינות והכרות עם משאבים מקוונים, קבוצות תמיכה ושירותי טיפול נגישים מתמיד, ומציעים חבל הצלה למי מהם שצריך ורוצה.

זה לא שהדיגיטל כולו רע, אלא זו הצריכה הלא נכונה, הלא מנוהלת.

אז מה אפשר לעשות?

  • היו איתם בקשר. שבו לידם כשהם בגיימינג. תשאלו אותם במי הם צופים בטיק טוק. תבקשו מהם שילמדו אתכם טריקים באינסטגרם ובפלטפורמות שאתם לא מכירים.
  • הגבילו. התעקשו שהם יגיעו לארוחה בלי הטלפון. לא בכיס. לא מתחת לרגליים. בחדר אחר. אחרת לא תצליחו לקבל מהם קשב.
  • נסו לדבר איתם. תתעקשו. אל תבהלו מתשובות לקוניות. תשאלו שאלות: אז מה הוא אמר? ומה היא עשתה? ואיך הרגשת? ומה עשית? וסיפרת למישהו? ולמה לא? תשאלו תשאלו תשאלו.
  • תוציאו אותם, אולי איתכם, לפעילויות: עזרה בצער בעלי חיים. באיסוף מזון. בהתנדבות אצל קשישים / נכים / תלמידים – לפי הנטייה של הילדים.
  • והכי חשוב: תהוו דוגמא אישית: הניחו את הטלפון כשאתם נכנסות ונכנסים הביתה. אל תזגזגו בין לדבר עם הילדים תוך כדי קריאת הודעות. הגיעו לארוחות בלי טלפון. צאו לחברים וקחו את הילדים איתכם. אל תצפו בנייד בשעות הערב המאוחרות אלא ראו ביחד סידרה או סרט בטלויזיה (גם אם המתבגר/ת בחר/ה וזה לא ממש לטעמכם). ודברו איתם, גם אם הם נובחים בחזרה…

    בסך הכל, חיוני לבני נוער לשמור על איזון בריא בין האינטראקציות הדיגיטליות שלהם לחוויות מהחיים האמיתיים, ולכן אל תסתייגו מבקשת וקבלת עזרה בעת הצורך, כדי למתן את ההשפעות השליליות של העולם הדיגיטלי על רווחתם הנפשית והפיזית.

 

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך...