הבנת התנהגויות מפריעות של ילדים
כמי שמדריכה הורים ויועצת להם מזה שנים רבות, אני נתקלת במספר התנהגויות של ילדים אשר חוזרות על עצמן ברוב המשפחות. מכיוון שבעיני, ולפי התפיסה האדלריאנית, אין ילד רע או תחמן או מניפולטיבי – התנהגויות “רעות” לא נקראות כך בפי, אלא נקראות “התנהגויות מפריעות”. הן מפריעות להורים והן מפריעות לצמיחה התקינה של הילדים.
אתם מכירים את הילדה אשר יושבת בשקט ומשחקת וברגע שאתם ניגשים לטלפון היא מפסיקה מעיסוקה ורצה אליכם עם משהו מאד חשוב להגיד או להראות? ואתם פונים אליה ואומרים לה “רגע, אני בטלפון” והיא פונה אליכם שוב ואתם אומרים “תכף אסיים ואז תראי לי” והיא מושכת לכם במכנסיים ואומרת “אבל זה נורא חשוב” ואתם פונים אליה – וכל זה תוך כדי ניסיון לדבר בטלפון – ואומרים “אבל את רואה שאני עסוק/ה. עוד רגע” והיא בשלה ואתם בשלכם, והשיחה כבר לא ממש הולכת ואתם סוגרים את הטלפון ופונים אליה “אז מה רצית להגיד?” והיא “כבר שכחתי” או “עכשיו אני כועסת” או “יש לי משהו בחדר” ומשפטים דומים.
התנהגות דומה היא זו של הילד, אשר היה מרוכז במשחק ולחלוטין עסוק בנעימים וברגע שאתם ניגשים לבן/בת זוגכם/ן ומתחילים לדבר איתו הילד רץ מהחדר, נכנס לרווח שבינכם לבין בן זוגך ו”יש לו משהו מאד חשוב להגיד/להראות”. ושוב, אתם פונים אליו ב”רגע, אני עסוק/ה” והוא בשלו ואתם ב” אתה רואה שאנחנו מדברים, תכף אפנה אליך” והוא בשלו ואתם “ביקשתי ממך” והוא בשלו וגם כאן יש סיכוי שכשתפנו אליו הוא “ישכח” מה רצה להגיד. ודרך אגב, יתכן בהחלט שפניתם אליו כבר בפעם הראשונה שהוא הפריע. בכל מקרה, זו התנהגות ידועה, נפוצה ושכיחה והורים נוטים לאמור ש”הילד מתיש אותי. מנדנד. אני ממש סחוט/ה. לא יכול/ה לעשות שום דבר לבד. אין לי רגע פרטי” ועוד.
מאחורי התנהגויות כאלה של הילדים עומד הצורך המאוד בסיסי וראשוני של הילד להרגיש שייך. אחד התנאים החשובים בתחושת שייכות, בתחושה של “מקום” במשפחה, היא ההתייחסות האישית. הילד הקטן שלנו מסיק מסקנות על החיים ועל מקומו במשפחה מתוך הקשר שלו אתנו. הוא עושה, אנחנו מגיבים והוא מוציא מסקנה. עקב ניסיון החיים הדל שלו, הרבה ממסקנותיו מוטעות. למשל, במקרים כמו אלה שספרתי עליהם כאן, אנחנו מגיבים אל הילד מתוך התחשבות בו, בצרכיו, בכבודו ובסיטואציה עצמה (לעיתים נענים לו מיד ולעיתים דוחים אותו ב”רגע” או אפילו כועסים) ואילו הוא מסיק שהתנהגויות כאלה שלו מסיבות אליו את תשומת הלב של אמא או אבא. ותשומת לב היא צורך חזק מאד שלו. ולא רק שלו. גם אנחנו, הבוגרים, לא רוצים להיות “אוויר” אלא לקבל יחס ותשומת לב.
אז הילד שלנו, שהינו פיקח ויצרתי, ומאד זקוק לתשומת הלב שלנו (וככל שהוא מקבל יותר הוא זקוק ליותר), יוצר מצבים בהם אנחנו מגיבות אליו. זה רווח. ככל שנגיב יותר, ככל שניתן לו יותר תשומת לב, כך הוא ירבה את ההתנהגויות המפריעות (כי הרי זה מפריע לי שהוא נכנס באמצע שיחת הטלפון ומפריע לו בכך שהוא מנתק עצמו מהריכוז והשקט שהיה בו קודם, ואולי אפילו מקבל גם גערה מאיתנו).
אסור להתעלם מילד. אסור לתת לו תחושה שהוא לא נחשב, אך יש להציב בפניו גבולות. מכיוון שהוא משיג את תשומת הלב לה הוא זקוק מתגובתנו להתנהגויות מפריעות שלו, עלינו לא לספק אותה שם, באותן התנהגויות, אלא לתת אותה במצבים אחרים, חיוביים, מועילים שלו. אם הוא מפריע בשיחת הטלפון יש לפנות אליו פעם אחת בלבד ב”אני בטלפון. תכף אסיים ואפנה אליך” ואם הוא ימשיך לנדנד – להתרחק קצת אם ניתן, או ללטף את ראשו עד שמסיימים את השיחה, אך לא נענים לו.
וזהו זה. לא יותר. לא עוד משפט. לא עוד תשומת לב. הוא ינדנד, נכון, הוא יהיה עצוב לרגע, אבל אם ברצונכם ללמד אותו להתחשב בצרכים שלכן, ללמד אותו לדחות סיפוקים, ללמד אותו לכבד את בקשתכם – עליכם להיות ברורים ולא לספק יותר את הרווח שקיים מקבלת תשומת לב חוזרת ונישנת שלכם. ומספיק להגיד כל דבר פעם אחת בלבד. הרי הם מבינים. אין צורך בנאומים, הסברים ממושכים, חזרה שוב ושוב על אותו משפט או רעיון. את אותה תשומת לב “שלקחתי” ממנו במצבים המפריעים, אתן לו במצבים חיוביים, ע”י עידוד, אהבה וחיזוק. כך אספק את הצורך שלו בתשומת לב והוא ילמד לא להפריע, לא לנדנד ולכבד את אמא.
