אני מודה שאני לא דוגמא טובה לחופשה בלי הילדים, למרות שהיום אני ממליצה להורים לקחת לעצמם מידי פעם שלושה ימים של חופשה בלי הילדים. אז, לפני שלושים שנה, לא יצאנו לחופשות בלי הילדים. ראשית, לא היה לנו כסף לטוס לחו”ל אז תמיד נשארנו בארץ ושנית, אהבתי להיות עם ילדיי. הם היו ילדים טובים יחסית, לא עשו לנו בושות בבתי הארחה, בצימרים ועל חוף הכנרת, והביחד שלנו היה תמיד מהנה. אז נסענו יחד. היינו בקלאב מד באילת, היינו באוהל על שפת הכנרת, היינו באוהל על חוף ימה של אכזיב, היינו בבתי הארחה של קיבוצים ובטיולים של החברה להגנת הטבע. עשינו חיים. כך גם הכנסתי לילדיי את אהבת הארץ וגם היינו בחופשה.
עד שהגיע היום בו בני הבכור היה בן 13 וביתי הצעירה היתה בת שנתיים (ועוד שניים באמצע). הגדולים טיפלו אצלי בקטנים לאורך כל השנים, ובשלב זה, בשנת 1984, החלטנו שמגיע לנו, לבעלי ולי, חופשה קצרה של יומיים
עם חברים על גדות הכנרת. בלי הילדים.
אני זוכרת את בגד הים שהיה לי. אני זוכרת את הוואן הגדול של החברים שנסענו בו. אני זוכרת את הירידה ברחוב הראשי של טבריה לכיוון הכנרת ואת עצמי יושבת בספסל האחורי של הוואן ובוכה לבעלי שאני מבקשת לחזור הביתה. כולם צחקו ממני ולראשונה הבנתי שזה לא שהילדים כל כך תלויים בי (כי עשיתי עבודה טובה וכולם היו עצמאיים לתפארת), אלא שאני תלויה בהם, בנוכחותם, בהיותם לידי. כמובן שלא חזרנו הביתה ואחרי כמה שעות של ניחומים של בעלי וחבריי, התחלתי להבין את החופש. התחלתי לחוש, לראשונה מזה 13 שנים, עצמאות, חוסר חובה לקחת אחריות על האחר, יכולת לקחת את עצמי בחשבון בלי הצורך להתחשבן עם הצרכים של הילדים, חופש. אלה היו יומיים מהנים, מענגים ומטעיני אנרגיה. זו אחת החופשות שלנו שאני זוכרת הכי טוב.
היום הדברים שונים. היום הורים לוקחים לעצמם, ובצדק, חופשות ללא הילדים. אני גם חושבת שאין טעם לקחת ילדים צעירים לחו”ל. בשביל מה? הרי עד גיל 8 או 9 הם לא יזכרו כמעט כלום… יש יכולת כלכלית לטוס לחו”ל (לפעמים אפילו יותר זול מאשר חופשות בארץ. פרדוקס) ואפשר באמת לראות עולם. טיפה פה וטיפה שם והיינו בחופשה מהנה בלי הילדים.
מצד אחד הורים מפרגנים לעצמם חופשה ומאידך חוששים לילדים. אז בואו תשמעו כמה תובנות.
חרדת נטישה
אנחנו נוהגים לחשוב שחרדת נטישה מתרחשת אחרי שלושה לילות בלי ההורים. כלומר, אל תיקחו חופשה ארוכה יותר מארבעה ימים. איך זה קורה? הילדים הרי מאד מתגעגעים. מאד. נכון שהם עם המטפלת האהובה או עם סבתא וסבא האהובים מאד, אבל אתם, אמא ואבא שלהם, הדמויות הכי חשובות בחייהם. אתם האוויר שהם נושמים. בלעדיכם חייהם אינם חיים. והנה אתם נעלמים מחייהם. בהתחלה הם עוד מחכים לכם, אחר כך מתגעגעים מאד ואם, בשלב זה, לא חזרתם – הם חווים נטישה. האם בעצם אומרים לעצמם “עזבו אותי פה. הם כנראה לא חוזרים”. אני לא מדברת על ילדים בני שלוש וחצי ואילך, אלא על קטנים משלוש וחצי. אלו ילדים שעוד אין להם יכולת חשיבה מופשטת, אין להם יכולת תפיסה של זמן, הם מתעוררים ואז שוב ישנים ושוב מתעוררים ואתם לא שם. זה לא פשוט בכלל. אפשר שילד יתגעגע מאד להורים אבל אסור שיחוש שנטשו אותו. אימרו להם שאתם נוסעים לטיול ותחזרו מהר מהר. יותר מזה לא מעניין אותם. אעשה לכם סדר: עד גיל שלוש פלוס תצאו לחופשות של עד שלושה ימים מחוץ לבית. מעל גיל זה, אפשר להנות מחופשות ארוכות יותר. אם רק אחד מההורים נוסע, לא תתקיים חרדת נטישה כי הילד נמצא יחד עם ההורה האחד האחר והוא לא חש נטוש. הוא יהיה מאד עצוב, ואולי גם יתייאש מההורה שנסע לתקופה ארוכה (ואולי הוא יחשוב שההורה כבר לא יחזור ולכן יכעס עליו מאד בשובו), אבל לא יחוש נטוש.
משהו לא ברור לי – כלומר מגיל שלוש וחצי אין בעיה ליותר משלושה ימים ומתחת לכך לא פחות מזה? ואגב, אם ההורה טס לבד, ללא בן הזוג, זה בסדר?
הקצת בוגרים יותר כבר יעשו לכם ריגשי. למה רק אתם נוסעים? למה לא לוקחים אותם? הם מבטיחים להיות הכי מתוקים בעולם ולעשות כל מה שתגידו להם. אל תאמינו לזה. הם יתנהגו בדיוק כמו שהם מתנהגים בבית ואף יותר גרוע (לחופשה משפחתית יש יכולת להעצים סכסוכים ומריבות משפחתיות). תחליטו שאתם נוסעים לבד ותגידו לילדים באופן מכבד, בלי לחץ, בלי להרגיש אשמים, שתצאו לחופשה משפחתית גם איתם בעוד זמן וכרגע זה רק לכמה ימים בודדים של אבא ואמא. חופשה של מבוגרים. ספרו להם מה יהיה סדר היום שלהם. שחדו אותם בכמה כיפים שלא עושים בדרך כלל והפעם הם יעשו אצל הדודים או הסבתות וצאו לדרך.
מתנות
בשביל מה? הרי אתם המתנה האדירה ביותר שהם יכולים לקבל, ברגע שחזרתם ונכנסתם הביתה. מתנות נועדו לכפר על רגשות האשם של ההורים. אני נגד נגדנגד. ברור שלהביא לכל ילד משהו שאולי אי אפשר למצוא בארץ, אבל לא לשחד בהבטחה לזה לפני הנסיעה ובוודאי לא לחזור עם משקל עודף בגלל המתנות שהילדים קיבלו. יש הכל בארץ. החדר שלהם בלווא הכי נראה כמו חנות צעצועים, הם כבר לא מעריכים שום דבר והם לא באמת חשבו שמגיעה להם מתנה לפני שאתם העלתם את הרעיון בפניהם. שחררו הורים יקרים, הפסיקו לתת לחומר, למתנות, לעשות את העבודה בשבילכם. זה כל כך מיותר והרסני. חבל.
חוויות
ובמשך כמה ימים אחרי חזרתכם מהחופשה הזוגית (תחשבו טוב אם אתם רוצים לעשות זאת עם חברים! למה בעצם? האם לא כדאי לחזק את הזוגיות בינתיים?) שבו עם הילדים וספרו להם על הארץ המיוחדת עם החוף המיוחד והמגדלים המיוחדים והאנשים המיוחדים והקפה המיוחד והגשרים המיוחדים שראיתם. העלו את התמונות שבנייד על מסך המחשב ושתפו את הילדים בחוויות שלכם.
אני מאחלת לנו ימים שקטים, חופשות קצרות ומהנות, יציאה טובה וחזרה בטוחה.
