לעיתים די קרובות אני חושבת על אבא שלי. אבא שלי המתוק שמת כבר לפני 18 שנים ועדיין כל כך משמעותי וחי בחיי.
אני זוכרת יום חורפי שטוף שמש, כשאני בחצר אחוזה בגדרה, ששימשה כבית אבות, ואני גוזרת את השערות הסוררות שבצבצו מאפו של ישיש בן שבעים ושמונה. האף הבולבוסי הזה, שהזדקר בזוית כלפי מעלה, היה שייך לפנים רפוסות בתוך מסגרת של קרחת מבריקה, שהיו פעם הפנים של אבא שלי. אני זוכרת שחשתי את חום השמש על הגב. שמעתי את רשרוש עלי הצפצפה ואת ציוץ הציפורים והעיניים שלי התרכזו בחוד המספריים, שגזרו אחת אחת את אותן שערות, שלאף אדם אחר הוא לא נתן לגעת בהן. אני זוכרת שהיו תקופות בהן חיפשתי את אבא שלי בגוף הזה הרפוי בכסא הגלגלים – ולא מצאתי.
לפעמים הוא היה מקבל את פני בחיוך של אושר ולרגע צץ, באותו חיוך חם ואוהב, אבא שלי, אבל רק לרגע ושוב הוא נעלם.
היה לי אבא, שנולד לפני המון שנים והוליד אותי וגידל אותי ואהב אותי והפסיק להיות אבא שלי עוד בטרם מת.
אני זוכרת כמה יפה היה שם, בחצר האחוזה בגדרה. הבית, שהיה בן גילו של אבא שלי, נצבע לבן כדי להסתיר את קמטי השנים. אדניות עטורות גרניום פורח היו מונחות שם על אדן כל חלון. פה ושם היו מונחות שמיכות צבעוניות על מעקה של מרפסות בשמש, כדי שריח השתן יפוג מהן. מסיפורי ההסטוריה של המקום אני יודעת שעץ הצפצפה יכול לספר על חיילים בריטים שישבו בצילו, על ילדים שהתרוצצו בחצר ועל קשישים, שהיו פעם אבות של ילדות כמוני, שמתחבאים שם ונשים זרות מאכילות אותם.
אבא שלי היה גיבור. בעל גובה ממוצע, מחזיק במישרה ממוצעת, נשוי לאשה ממוצעת, אבל גיבור. כשהייתי ילדה והסתכלתי עליו, הראש שלו, כך חשבתי, נגע בשמים והשמש זרחה מתוך עיניו. היה לו חזה רחב כל כך, שהסתיר מפני כל מה שעמד מאחוריו ומסביבו – ורק אותו ראיתי: שזוף, שזור שערות כהות ומקורזלות וחם, איש חם שמוכן תמיד לקלוט אותי.
כשאבא שלי התעייף מלהיות גיבור והפך לקשיש דמנטי וחולה, הייתי רוחצת אותו במים חמים ובסבון ריחני, הייתי מגרדת לו בגב, חופפת את מעט השערות שנשארו לו ואומרת לו “עכשיו אתה נקי”.
האיש הזה, שבבית האבות הפך להיות תינוק, זה שפעם היה הגיבור במסכת חיינו המשותפים, היה מובל על ידי בשבילי האחוזה בגדרה. אני ממש יכולה להרגיש מחדש איך כף ידו היתה מונחת בתוך כף ידי והאצבעות העדינות שלו היו כמו ציפורים קטנות מתות, רפוסות, בלי חיים ובלי געגוע. הגלגלים של כסא הגלגלים היו משמיעים קולות של “שיק” ו”שק” על מרצפות השביל והקצב הזה היה מזכיר לי את טפיחת הנעלים הכבדות שלו כשטילנו בארץ.
אהבנו לטייל בארץ ישראל. כשקטפנו פטריות ביערות הכרמל וכלניות בגדות נחל פולג, אבא שלי היה גוחן אל אדמת הארץ, מרחיב נחיריו להריח אותה וחופן אותה בין אצבעותיו. כשצפינו על הכנרת ממרומי כפר אמירים וליקקנו את האצבעות המלוחות שלנו ממי ים המלח, היו לו דמעות בעיניים. וכשכף ידי הקטנה היתה בתוך כף ידו החמה, וכשאצבעותיו העדינות עטפו את אצבעותיי – הוא הוביל אותי בשבילי החיים. כן, אהבתי אותו מאד.
בשלב מסוים הוא “עזב” אותי כאילו שאמר “לכי לבד. את יכולה”. עזב אבל עדיין נשאר אבא שלי. עדיין, במשך שנים ארוכות של גיל ההתבגרות, של תחילת האמהות והקריירה, הייתי מרימה את הראש ומסתכלת עליו בעינים של ילדה ועם ידיעה שהוא תמיד יהיה שם מוכן לקלוט אותי.
אבל לא כך מתנהלים החיים: עברו שנים מבלי משים ויום אחד הכל פסק. פסקו צבעי הקשת שריצדו בחיוכו ואפשר היה למצוא אותם מונחים גבוהים ורחוקים בשמי גדרה. כבתה השמש בעיניו ואני חשתי בה טופחת על גבי בגן האחוזה בגדרה. הצטנן חום חזהו ואצבעותיו העדינות כבר לא תפסו דבר.
ואז, במשך כמה שנים, בחצר המקסימה של האחוזה היפיפייה בגדרה, גר לו ישיש בן שבעים ושמונה שהיה פעם אבא שלי. וכשהייתי באה אליו, מצוידת בזוג מספריים לגזור את השערות הסוררות המבצבצות מאפו (כי הרי הוא לא נתן לאף אחד אחר לעשות את זה), הייתי משאירה בחוץ, מעבר לשער העץ הלבן, את הילדה הקטנה שלו שהייתי פעם אני.
בדרך כלל, ביום יום, כשאני נזכרת באבא שלי אני נזכרת באיש המקסים שהוא היה ובאושר שחשתי בנוכחותו. רק באותו יום, כששמעתי על אבא של ביבי, היה לי פתאום עצוב וחשבתי על זקנתו. לא מכינים אותנו לזה. לא מכינים אותנו להרבה דברים…
