רגע אחרי נישואינו, נרשמנו, בעלי ואני, להגרלת דירה לזוגות צעירים. המדינה בנתה בזמנו טורים של בתים עם דירות קטנות והגרילה אותן בין זוגות צעירים ובמחירים זולים במיוחד. אנחנו זכינו בדירה כזו ארבע שנים אחרי נישואינו ונכנסנו אליה כאשר היו לנו כבר שני בנים: בן שלוש וחצי ובן חצי שנה. עד הכניסה לדירה משלנו, גרנו בכמה דירות שכורות ותקופה קצרה גרנו, בעלי אני ובננו הבכור, בדירה שכורה בתל אביב, ברח’ בן יהודה פינת ארלוזורוב. הדירה היתה בקומה שלישית, בבית ישן בלי מעלית ומאד אהבנו את הדירה הזו. היא היתה המקום הראשון בו חיינו רק שנינו ובו התחלנו את המשפחה שלנו.
הגג של הבנין היה מעל קומה ארבע. כלומר, אם רצית לעלות על הגג היית לוקח סולם ונכנס דרך חלון קטן בקיר הפרוזדור של קומה רביעית וזוחל לגג. על הגג הזה היתה האנטנה שלנו. אז עוד לא היו שידורי לווין ו/או כבלים וכדי לראות את משחקי הכדורגל (באותה שנה היתה אליפות העולם בכדורגל) בעלי וחבר שלו התקינו לנו אנטנה. יום אחד היא שבקה לה. פתאום לא ראינו טוב והיה צורך לעלות על הגג ולשנות את הכיוון שלה.
ביום המדובר בני היה בערך בן 9 חדשים וישב בכסא הגבוה שלו. הילדון הזה היה ילד שקט ומשתף פעולה. מאמי של תינוק. הוא ישב בכסאו במטבח ואני לידו, מאכילה אותו בכפית. למזלי הוא היה קשור ותיכף תבינו למה זה חשוב לסיפור. בעלי וחבר שלנו לקחו סולם ועלו לגג. הם כיוונו ימינה והם כיוונו שמאלה וברגע מסוים בעלי ביקש ממני לעמוד בחדר המדרגות כדי לתת לו הכוונות בקול רם. הנחתי את הקערה עם הרסק על השיש ויצאתי לצעוק בחדר מדרגות. רוח של אביב נשבה לה וטרקה את דלת הדירה.
התינוק שלי לבד בדירה קשור בכסא שלו. בעלי על הגג. אני נעולה בחוץ בלי מפתח. מכירים לחץ ופחד? אז זה מה שעבר עלי. צרחתי לבעלי וספרתי לו מה קרה ואמרתי לו שאני רצה לאמא שלי להביא מפתח רזרבי. הוריי גרו אז שבע מאות מטר מאיתנו ואני חשבתי שבריצה מהירה אני שם תוך שתי דקות וחזרה תוך עוד שתי דקות – והסיפור ייגמר.
יחפה התחלתי לרוץ ברחוב בן יהודה לכיוון נורדאו. בלחץ אטומי ובבהלה איומה. הפה שלי יבש, הלב שלי דופק, הראש שלי ריק. פתאום אני שומעת צעקות “מיכל, מיכל” אני מסובבת את הראש ורואה את בעלי רץ אחרי ומנפנף לי בידיים. מתברר, זאת נודע לי רק אחר כך, שהוא החליט שהוא ירוץ ולא אני ולכן קרא לי שאעצור. אני ממשיכה לרוץ, עוד לא מבינה מה הוא רוצה ממני, מסתכלת שוב אחורנית ורואה אנשים שתופסים אותו והוא כאילו מתאבק איתם. מתברר, גם זאת נודע לי רק אחר כך, שאנשים חשבו שהוא רודף אחרי כדי לתפוס אותי ולהרביץ איתי.
באותם ימים אנשים עוד היו מתערבים בתקריות רחוב ויצאו להגנת האשה, הילד או החלש. האם זה היה קורה גם היום? לא בטוח. בכל אופן, בעלי המסכן נאבק עם אנשים ברחוב ובסוף הצליח להסביר להם מה קרה והם הניחו לו. אני עצרתי והוא חלף בריצה מטורפת על פניי לכיוון בית הוריי. בצעדים איטיים חזרתי לכיוון הדירה השכורה בקומה שלישית. אני זוכרת שהלכתי לאט כי פחדתי. מחשבות כבר התחילו לרוץ במוחי על התינוק שלי שיושב לבד בכסא הגבוה ומי יודע, אולי בוכה? אולי לחוץ? אולי צורח? והרי אין מה לרוץ כי בין כה וכה אין לי מפתח להכנס לדירה. חשבתי לעלות ולעמוד ליד הדלת ואם יהיה צורך, אז להרגיע את תינוקי בקולות של אמא מעבר לדלת.
אני מתקרבת לבניין, מרימה את הראש לכיוון הדירה שלנו (מרפסת המטבח פנתה לצד הרחוב) ורואה במרפסת את חבר שלנו עומד בה ובני בזרועותיו. שניהם מחייכים ומנפנפים לי. השתגעתי. איך? מיהרתי למעלה וקודם כל התקשרתי לאמא שלי להגיד לה שבעלי לא צריך לרוץ בחזרה כי אנחנו כבר בדירה. שאלתי את החבר “איך עשית את זה?” והוא ענה לי שהוא ירד על המרזב שיורד מהגג ועובר בין כל מרפסות המטבח של הקומות. הוא החליק על המרזב מהגג ונכנס למרפסת שלנו. נכון, הוא איש קטן נמוך ורזה, אבל האמת? גם מטורף. זה לא היה הרגע להגיד לו “לא היית צריך” ואני לא ממש זוכרת מה כן עבר לי בראש ומה בדיוק אמרתי לו מעבר לחיבוק שהוא קיבל ולמבט עיניי המודה לו.
זו היתה לי הפעם הראשונה בה הבנתי עד כמה הכל שביר. עד כמה, תוך שנייה אחת, המציאות יכולה להתהפך ועד כמה אני אוהבת את הילד שלי, את הילדים שלי. הפחד שלי חידד בי את ההבנה שאני אעשה הכל עבור ילדיי ושיהיו מצבים בהם גם ידי תהייה קצרה מלהושיע וגם אם אעשה הכל – זה לא תמיד יספיק.
מאז היו עוד כמה מקרים דומים (אספר לכם עליהם), והיה גם שירות צבאי של ארבעה ילדים ששניים מתוכם בנים לוחמים, והיו מלחמות (לבנון, פעמיים) ואני הלכתי והתרחקתי מהיכולת שלי להשפיע על בריאותם, על חייהם, על טובתם. זה סוג של התבגרות של הורה וזה לא פשוט.
