פעם הייתי סופרנני, וסופרנני תלתה שלט עם חוקי הבית.
למה? מה הרציונל? איך אוכפים? על כל זה במאמר:
לכל אחד מכם, אמא או אבא, לפעוטות או למתבגרים, יש אני מאמין. יש כמה חוקים שנראים לכם נכונים לחיים:
אומרים תודה סליחה בבקשה.
לא אוכלים בסלון.
הולכים בשבת לבית הכנסת.
לא מקללים.
מסיימים מהצלחת.
לא נכנסים לשירותים כשמישהו שם.
לא מכים.
כל המשפחה אוכלת יחד.
הולכים לישון בשמונה, תשע, עשר…
בכל משפחה זה אחרת, ואף אחד לא מגדל את ילדיו לפי השכנים, אלא לפי ערכיו ואמונותיו.
מה החשיבות של קביעת חוקים בבית
אז למה זה חשוב.
כי חוקים מייצרים מסגרת. משהו שיעשה שיהיה נוח לנו וגם לאחרים לחיות בתוכו. משהו שיתן לי, ההורה המבוגר, ידיעה שאני שומר/ת על הילד, שאני מכינה אותו לחיים, שאני מלמד אותו לחיות לפי הקודים התרבותיים של הקהילה שלנו ושל האנושות.
על הרציונל העומד מאחורי כל חוק
שאלו את עצמכם למה צריך להגיד תודה סליחה ובבקשה? כי ככה אמרתי, או כי חשוב לכבד את האחר ואת עצמי?
למה לא אוכלים בסלון (ובבתים אחרים כן)? כי בעיני שמירה על מוצרים יקרים שנקנו בזיעת אפיהם של אמא ואבא – יש להעריך אותם ולשמור עליהם.
למה מסיימים מהצלחת? כי יש להעריך את המזון ולהתמלא מאוכל בריא לפני שלוקחים קינוח.
למה לא נכנסים לשירותים כשמישהו אחר שם? כי פרטיות היא ערך של שמירה על האינטימיות של האחר.
למה לא מקללים או מכים? כי זו לא הדרך לפתרון בעיות. כי אלימות היא דבר רע בעיני.
יש בתים בהם מקללים ואף אחד לא עושה מזה עניין, וזה מראה שהחוקים הם משפחתיים, באים מתוך עולם הערכים של מי שרוצה ללמד כך את ילדיו, של מי שחושב שזה נכון.
איך אוכפים את חוקי הבית
אז יש לנו חוק, רשמנו אותו על המקרר, אמרנו אותו לילדים, ומה עכשיו?
שני דברים חשובים צריכים לקרות: האחד, שאתם מהווים דוגמא אישית לחוק הזה. אם החוק הוא לא אוכלים בסלון – גם אתם לא תאכלו בסלון. אם החוק הוא לא מקללים – גם אתם לא תקללו.
אם החוק הוא “ילדים לא אוכלים בסלון” כי מבוגרים יודעים להזהר ולא ללכלך – אזי אתם כן יכולים לאכול בסלון ואיך לגרום לילדים לא לאכול שם?
זה הדבר השני שצריך לקרות: אתם צריכים לעמוד בהגבלה של החוק הזה. אתם לא מגישים להם כשהם בסלון. אם הם הביאו קערה עם חטיפים או צלחת עם אוכל – אתם לוקחים אותה בחזרה למטבח. בעצם אוכפים את הרצון שלכם על הילדים. לא נעים, נכון, אבל זה החוק שלכם? אתם בטוחים בו? אז תציבו אותו. תגרמו לו לקרות ולהתבצע.
האם להעניש על אי-עמידה בחוקי הבית
מה שקורה בדרך כלל, זה שאתם כועסים על הילדים ש”הם לא עומדים בגבול”. אני מזכירה: אלו אתם שצריכים לעמוד בהגבלת החוק. אתם חוקקתם חוק ואם הילדים, מכל סיבה שהיא, לא מסכימים איתו ומפרים אותו, אתם צריכים להכנס לפעולה. ולא לכעוס. ראשית, זה לא עוזר. ושנית, זה מראה את אוזלת היד שלכם: אינכם יכולים לגרום לילדים לעשות מה שאתם רוצים (תבוא, אל תיקח, תפסיק ועוד ועוד) אבל אתם כן יכולים לייצר תוצאה לאי עמידת הילדים בדרישה שלכם:
לא הגעת בזמן שקבענו – אני יוצאת לחפש אותך ואקח אותך ממקום המפגש עם החברים.
לא סידרת את החדר – אני אסדר והמשמעות היא שאני כל כך עייפה אחר כך שלא אשב לידך אלא ישר אלך לחדרי לנוח.
קללת את אחיך – לא אכעס עליך יותר, אלא אצטרך לנחם את אחיך.
יצירת תוצאות הגיוניות להתנהגויות הילדים שאינן מקובלות עלינו, ואם אנחנו רוצות ורוצים לחנך אותם, לנסוך בהם בטחון, להכין אותם לחיים – זו עבודה שמצריכה מחשבה ויצירתיות. ברגע שתחליטו לוותר על הכעס, כשתבינו שהילדים של היום לא אוהבים הגבלות ולכן יש סיכוי מאד גדול שיתמרדו, תבינו שהכל תלוי בכם: אתם המחוקק ואתם, בלי כעס, תגרמו לילד להבין שאם אבא אומר – הוא מקיים. ושאם אמא אומרת – אפשר לסמוך עליה שזה יתבצע.
והרי לכן סמכות הורית.
