גודל המשמעות של החינוך בגיל הרך אינו מוטל בספק. זו היא התקופה המשמעותית ביותר בחיי הילדים ובהכשרתם לעתיד, כי סגנון החיים של האדם מתהווה בגילים צעירים אלה.
בעבר סברו הפסיכולוגים, שהתנהגות הילד משתנה כתגובה לגירויים, מצבים או פרקי חיים שונים. היום אנו יודעים שאין יצור הנמצא בתהליך התפתחות בלבד, אין רק מצבים ופרקי חיים, אלא שיש זרימה מתמדת של חיות בכל תנועה פיזית, נפשית או רוחנית שלו – לבניית תבנית אישית אידיאלית. להיות אדם השואף להתמודד עם תפקידי חייו בצורה היעילה ביותר. בשנים אלו, הראשונות בחיי הילד, משתלבת כל התנהגות של הילדים לתוך אותה מערכת דפוסים המעצבת ועונה לצרכי סגנון החיים האישי.
אנחנו יכולים לאבחן את מצבו של הילד על סמך התנהגותו הרגשית. אם הוא נפחד, מופנם, הססני, אם יהיה נכון להתיצב מול התפקידים שהחיים מעמידים בפניו, או ישאף לברוח ולהשתמט מהם. מתוך כך מסתבר שאין להפריד כלל בין ילד קטן לבין החברה האנושית, מתוך שזה בזה תלויים, ומתוך שבשנים ראשונות אלו, כבר בגיל 4 וחצי, מתפתח הבסיס לאישיות.
האדם מוצא עצמו במערכות יחסים שונות במהותן. מדעי הפיזיולוגיה והביולוגיה מוצאים עניין רב בחקר תופעות כמו אינסטינקטים, דחפים וכו’, אך שטחי עניין אלה אינם מעניינה של הפסיכולוגיה. זו מתייחסת אך רק למערכות היחסים הבין אישיים. על כן לא נוכל להבין התנהגותו של ילד אם אין מצדנו התיחסות אליו, אם לא נפנה אליו ונשאל אותו דבר מה.
משמעותם של חיי הנפש מתבטאת בקשר הבין אישי, קשר המהווה את התנועה לקראת החברה. אולם מהו מקור אותו קשר של אותם יחסים בין אישיים? ואילו אפשרויות ניתנות להתפתחות? ומדוע יש הבדלים אישיותיים רבים כל כך?
מיד עם הולדתו של התינוק, ניתן להבחין בפוטנציאלים שהביא עימו. הם אינם מהווים ניבוי לגבי כישוריו בעתיד, כי פיתוח פוטנציאלים אלו או דיכויים – מותנה בדרך חינוכו של הילד. לדוגמא, הלן קלר: למרות שהיתה עיוורת וחרשת הגיעה להישגים אישיים גבוהים ולתרומה לחברה.
בעזרת חינוך מתאים ניתן לפתח אנשים הנראים כבעלי יכולת מוגבלת עד להישגים מרשימים. מתוך כך ניתן להסיק כי הפוטנציאל שיעמו נולד האדם חשוב פחות מהדרך בה נפתח פוטנציאל זה. למה הדבר דומה? לאדם עשיר שאינו יודע להשתמש בכספו כיאות. הוא מבזבז אותו ונשאר ריק. לעומתו, אדם שאינו עשיר הנוהג בכספו בתבונה, מצליח ע”י כך להגיע לסיפוק בחייו.
על הגננת מוטלת האחריות לסלילת הדרך המובילה לפיתוח הפוטנציאלים של הילד וזאת, כי גיל 4-5 כבר מתחיל להתגבש סגנון החיים של האדם. בגיל זה ניתנת האפשרות לפתח בילד אותם כשרים בהם יוכל, בבגרותו, למלא את המשימות אשר חייו יעמידו לפניו.
מערכת היחסים הבין אישית הראשונה נוצרת ביום בו חש הילד את החוויה הראשונה וזאת ביחסו אל האם וביחסה אליו. דרך האם מתעורר בילד עניין באחרים. חוויה ראשונה זו חשובה בפני עצמה והדרך, או הצורה בה חווה הילד קשר זה משמעותית ביותר להתפתחות אישיותו. הגננת, הממלאת את מקום האם בגן, חייבת לפעול במסגרת הגן במקומה. זוהי הזדמנות הניתנת לה לתקן את שגיאותיה, לעזור לילד למצוא את הקשר עם זולתו, למצוא התייחסות משמעותית של “אני” ל”אתה” בעזרת השפה ובעזרת הקול. תוך התייחסותו של הילד אל הסובבים אותו, אל החברה, הוא יוצר קשרים, מקבל תגובות וע”י כך מתאמן ומעשיר את שפתו.
תפקידה הראשון של האם הוא לפתח בילד הרגשת שייכות. על ידי הרגשה זו הוא יכול להגיע להבנת הזולת. ילדים שלא פיתחו רגש שייכות אינם מודעים לזולת. רבים מאלה הם ילדים שגדלו כיתומים. כי אלה הם ילדים אשר גדלו בדרך כלל ללא חוויות קשר ושייכות. גם ילדים בלתי רצויים, מכוערים מאד או בעלי מגבלה פיזית בולטת עלולים לסבול מחוסר תחושת שייכות. ילדים כאלה הגדלים כדחויים, אשר מעולם אינם שומעים מילה טובה, מרגישים כנידונים לחיות תמיד בארץ אויב.
על הגננת, מוטלת המשימה לתת לילדים אלה את מה שהחיים מנעו מהם. את החוויה של האדם כזולת. זוהי משימה יפה וחשובה ואם היא תיקבע את עמדתה וגישתה של הגננת, תוכל זו להימנע משגיאות רבות.
הגן מהווה את השלוחה של המשפחה. בגן ניתן לשפר ולפתח את אשר חסר במשפחה אם מחוסר הבנת הצורך או בגלל דעות קדומות. ילדי הגן אינם “דף חלק”. כבר בגיל זה אישיותם וייחודם קיימים. הניסיון של תיקון התנהגותו של הילד ע”י הטפת מוסר או הערות הבאות מתוך עליונותה של הגננת לא יעזרו לאורך זמן, כי הילד יחזור לפעול בהתאם לסגנון החיים האישי שלו. ולכן, אם הגננת רוצה לתקן או לסלק התנהגויות מוטעות של ילד, יהיה עליה לפעול בשני תיפקודיה של האם: פיתוח הרגשת השייכות של הילד ואימון במשימות החיים העומדים בפניו.
ניתן לקבוע שילדים זנוחים וילדים מפונקים עומדים בלחץ ריגשי. זוהי תופעה מובנת במקרה הראשון של הילדים הזנוחים, אך כיצד נסביר מעמסה זו במקרה השני, אצל הילדים המפונקים? ע”י מפגש הילד עם חיי החברה של המבוגרים. מצבים אלו מונעים מהילד את הפינוק האינטנסיבי לו זכה בילדותו. גם האם עצמה מגיעה, בשלב מאוחר יותר, למסקנה שדרישותיו של ילדה מוגזמות הן והיא מנסה לצמצמן. הילד משתדל בכל כוחותיו להיאחז בעמדה הנוחה שהורגל אליה ואז מתפתחת סביבו אווירה עוינת. התוצאה היא שעיניינו של הילד בעצמו הופך דומיננטי. בגן הילדים נוכל להבחין שמצב זה יכול להגיע עד לפניקה. ילדים כאלה יכולים להקיא, לא לאכול, להראות סימנים ברורים של מתח פנימי חזק הגובל עם מחלה. הם מרגישים שמעמדם בסכנה. ילדים אלה הם אנוכיים ומצב זה כמובן אינו בריא. ילדים אלה אינם יכולים לעמוד במטלות חברתיות של גן הילדים. הם אינם מאומנים בדרכים לקנות להם חברים. הם גם אינם מסוגלים להתרכז כי הם מצויים בפחד מתמיד. אם הגננת תעניש ילד כזה הוא ירגיש עצמו עוד יותר בסכנה ויהיה עוד יותר לחוץ. אם הם יהירים זה סימן להרגשת הנחיתות שלהם, כאילו שהם מתרוממים על קצות האצבעות כדי להיראות גבוהים יותר. חישבו כמה קשה להם והם כה צעירים.
מגיעים לגן ילדים שונים. לעיתים מגיעים ילדים אטרים שעוד איש לא גילה זאת מקודם. לילדים אלה “חורים בידיים”, הכל נופל להם, הם גם נתקלים בקשיי קריאה וכתיבה. רצוי שהגננת תבחן אותו ותבדוק אם אינו איטר. עדותם של ההורים בעניין זה לא תמיד מהימנה. לילד כזה קל להתייאש כי הוא חי את חולשת היד שלו כאילו הוא ילד זנוח. גם קנטור ולעג מביאים אותו ליאוש. הוא מאבד את האומץ שלו והופך לביישן. אין להניח כלל כי ילד הנמצא במצב של תחושת חוסר אונים וחולשה יעז להתקשר למישהו.
לעיתים מגיעים לגן ילדים אשר תמיד אמם דברה במקומם. אותה אם שחסכה מילדה כל מאמץ ועשתה עבורו הכל וע”י כך הפכה אותו לתלותי וחסר עצמאות. יתכן ויפתח קשיי דיבור או לא יוכל להתרכז כי זכרונו אינו מפותח כראוי. או יתכן שיגיעו לגן ילדים הרגילים לכך שתמיד קוטעים אותם באמצע המשפט, שאינם מצליחים לגמור משפט אף פעם כאשר אמם מדברת ללא הרף וחוסמת את אפשרותם להגיע למילה. עלי הגננת להבין תופעות אלה ודרכן לעזור לקבוע את דרגת האופטימיות והאומץ של הילד.
עלינו להקנות לילדים את הכלים בהם יוכלו להתמודד עם בעיותיהם ולהתגבר. להקנות אומץ לב – זו המטרה המשמעותית ביותר בחינוך. ילד מיואש שאיבד תקווה נמצא במצב המסוכן ביותר. אמנם, בחיי הילד קיימות בעיות רבות, אך אל לו לאבד תקווה.
מתוך הרצאתו של ד”ר אלפרד אדלר. תרגום: רונית זילברמן ובלומה אברמוביץ’
