מטלות הבית הן לא רק עניין של סדר וניקיון – הן הזדמנות חינוכית. הזדמנות ללמד ילדים לקחת אחריות, לשתף פעולה, ולפתח עצמאות אמיתית.
זה לא תמיד קל – גם אני למדתי את זה מהתנסות אישית.
כשהילדים לא רוצים לעזור – וההורים מתעייפים
כאמא צעירה לארבעה ילדים, עבודות הבית היו אדירות ואין סופיות, ולא פעם נזקקתי לעזרה מהילדים.
מעולם לא חשבתי שהם גמדים קטנים שצריכים לעשות עבורי את העבודה, אבל רציתי גם שיקלו עלי – וגם שיבינו את חשיבות הסדר, את ההתחשבות באחר (ונתחיל מאמא שלהם), ואת ההבנה של קבלת אחריות.
יותר מפעם מצאתי את עצמי בדיאלוג כזה עם כל אחד מילדיי:
“נו, מה עם מטלות הבית שלך?” – הייתי מזכירה בפעם השלישית לילד שצפה בטלוויזיה.
“בסדר, בסדר. אני אעשה בפרסומת הבאה, אני מבטיח”, אמר בני האהוב, מנסה להרוויח עוד זמן.
“עכשיו אתה קם ומפנה את השולחן, אחרת אתה לא הולך לאימון כדורגל שלך!” הייתי מאיימת.
“אוף, תמיד אני צריך לעשות את זה…” היה עונה לי התכשיט – וקם לסדר.
נמאס לך לצעוק, לשחד או לאיים כדי שהילדים יבצעו את מטלות הבית?
כנראה שכן.
ואני גם חושבת שלפעמים, רק כדי שהדברים ייעשו – שהכלים יהיו במקום, הבגדים המלוכלכים בארון הכביסה, או שהמגבת תתלה – אתם מוותרים מראש על הניסיון לשתף את הילדים. וחבל.
אם נשנה רגע את נקודת המבט, ונעבור מהתמקדות בתוצאה להתמקדות בחינוך – הדרך שלנו תוכל להשתנות לגמרי.
אז איך עושים את זה? הנה כמה צעדים פשוטים אך יעילים:
לשים דגש על הגמול הפנימי – ולא על הפרסים
כשהילדים ממש צעירים, אחרי שסיימתם מטלה – שתפו את ילדיכם איך אתם מרגישים.
למשל: “החדר שלי היה כל כך מבולגן שכבר לא היה לי נעים להיכנס אליו. עכשיו שסידרתי אותו – כיף לי להיות בו.”
אם הצלחנו והוא מסדר את החדר שלו (כי ביקשנו, לבד הם לא חושבים לעשות את זה) שאלו אותו שאלות שיחזקו את המוטיבציה הפנימית:
“איך אתה מרגיש עכשיו כשהחדר שלך מסודר?”
כדאי להימנע ממשפטים כמו “איזה ילד טוב אתה” – זו מוטיבציה חיצונית. במקום זה, תתמקדו בתהליך וברגש שהוא חווה, גם בגלל שהחדר שלו מסודר וגם בגלל שזה משמח אתכם.
חיזוקים מילוליים חשובים, וחיזוק פנימי – הערך שהילד לומד לראות בעצמו – מחזיק לטווח רחוק יותר.
שבחו תכונות, לא רק תוצאה:
“אתה מאוד אחראי.”
“את זריזה.”
“יש לך חוש סדר מעולה.”
“את מתחשבת ועוזרת”.
לעודד רגישות ועזרה לאחרים
צרו הזדמנויות קטנות ויומיומיות לעזרה:
למשל, כשרואים מישהו נאבק עם סלים בסופר, שאלו: “אפשר לעזור לך?”
אחרי שעשיתם זאת, ספרו לילדים כמה זה מילא אתכם שמחה להיות לעזר, להתחשב, לעשות דבר טוב.
ודברו על משמעות העזרה בתוך המשפחה:
במקום לומר “צריך לסדר את הסלון” – אמרו: “זו הזדמנות לתרום לכולנו.”
להפוך את הסידור למשחק של עבודת צוות
אפשר להספיק המון ברבע שעה של שיתוף פעולה משפחתי.
שימו שעון על 15 דקות, בחרו פלייליסט קצבי, וראו מה אפשר להספיק יחד.
אפשר לחלק את היום למקטעים של “מרתון סידור”, עם הפסקות ביניהם.
כשהאווירה קלילה והסידור הופך למשחק – הילדים משתפים פעולה מתוך הנאה.
לא להכתיב – אלא לשאול ולהעצים
במקום לקבוע מראש “אתה מפנה את הכלים, את מסדרת את הסלון”, נסו לשאול:
“מה לדעתכם צריך לעשות?”
תנו להם לחשוב, להחליט, להציע פתרונות – ותגיבו בהתאם.
כך תעודדו תחושת שותפות, ולא רק ציות.
ילדים שמרגישים שיש להם השפעה – גם לוקחים אחריות, וגם לומדים להנהיג.
לסיום: הילדים רוצים לעזור – רק תנו להם מקום
אולי תופתעו לגלות, אבל לילדים יש רצון טבעי לתרום.
כל עוד לא לוחצים, לא מאיימים ולא נוזפים – הם שמחים להיות חלק.
כשאנחנו הופכים את המטלות להזדמנות חינוכית – אנחנו לא רק משיגים בית מסודר יותר,
אלא גם מגדלים ילדים עצמאיים, אחראיים, ורגישים לסובבים אותם.
וזה, בסופו של דבר, הרבה יותר חשוב מכל מגבת שתלויה במקום.
