לפני יומיים התקשרה אלי ביתי וביקשה שאפתח יומן ואבדוק אם ביום שני עוד שלושה וחצי שבועות אני פנויה כדי לקחת את הקטן מהגן ולהיות איתו כל אחר הצהריים והערב ועד אחת עשרה בלילה בערך. מה לעשות ולפני ארבע שנים הפכתי להיות ידוענית, וכאחת כזו אני פשוט אשה עסוקה. מאד עסוקה. ממש עסוקה. נורא עסוקה. ואם רוצים אותי בתור בייבי סיטר – צריך להודיע לי כמה שיותר זמן מראש, עדיף שלושה חודשים. אם זה לא היה מצחיק, זה היה עצוב.
שמתי את ביתי בהמתנה, פתחתי יומן, ראיתי שאני פנויה (מזלה, מזלי ומזל הנכד…) וקבענו. ממש יחד עם הרגש שהציף אותי באותו רגע, רגש האהבה לנכדי הקטן והמתוק, עברה בי גם מחשבה שחלקה זכרון וחלקה רעיון.
נזכרתי באמא שלי. אמא שלי, זיכרה לברכה, היתה אישה מיוחדת. אבא שלי (גם זכרו האהוב לברכה) היה תמיד מספר עליה שהיא היתה עלמה אמריקאית-תל אביבית יפה ועגלגלה שאהבה לרקוד ולהיות בחברת אנשים שמחים. אשה קלילה וחביבה, הבת המיוחדת של אבא שלה. אימי אמנם נולדה בארץ אבל בהיותה בת שנתיים עזבו הוריה לארצות הברית (לבקשת בן גוריון, כדי שסבא שלי יוכל להמשיך ללמוד ולחזור ארצה מומחה) וחזרו רק בתום כמעט עשרים שנה. כך שאימי הגיעה ארצה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, אשה אמריקאית חביבה ומאד ערה לעצמאות שלה ולרצונות שלה. אם נשווה את זה לילדים של היום – אוכל להגיד עליה שהיא עשתה רק “מה שבא לה”.
ולמה אני לוקחת אתכם חמישים שנה אחורנית? כי אחד הדברים שלאמא שלי “לא בא לעשות” זה להיות בייבי סיטר לנכדים שלה. והיו לה 13. זה לא שהיא לא עשתה לנו בייבי סיטר. היא עשתה בהחלט, אבל רק כשזה היה ממש בזמן חירום ואם זה לא התנגש בתוכניות האחרות שלה.
שלא תהייה לכם טעות. אמא שלי היתה חמודה להפליא. אשה שמחה, אמא מסורה וחרוצה, אשת חברה, אשה אוהבת חיים ואוהבת את בעלה ואת ארבעת ילדיה (כבר סיפרתי שיש לי שלושה אחים. זוכרים?), אשה – שלי היא היתה אמא. והרי יחד עם המילה “אמא” מגיעים כל כך הרבה רגשות נוספים. רגשות של אהבה ושל כעס, של אכזבה ושל תסכול. בין אמא לבין ילדיה יש מטען רב משקל של חוויות שלא כולן טובות ושכולן כלולות בתוך מערכת היחסים הלא פשוטה הזו שבין אם לילדיה.
אז אמא שלי, מהרגע שהפכתי אני לאמא, היוותה לי (לפחות בציפיות שלי) כוח עזר נוסף: בייבי סיטר. על מי אסמוך שיטפל כראוי בילדיי אם לא על אמא שלי? ואת זמנו של מי אוכל לקבל תמיד ללא תנאי בכל רגע שאני צריכה אם לא את הזמן של אמא שלי? ומי יהיה לי למשאב עזרה וניצול לצרכיי בעת הצורך אם לא אמא שלי? אמא שלי !! ופה היתה לי הפתעה: היא לא אהבה לעשות בייבי סיטר. אני זוכרת אכזבה אחרי אכזבה בעת שהייתי מבקשת ממנה לשמור על הקטנים. תמיד היתה מתנצלת שיש לה אירוע, או מפגש, או ספר טוב, או שאבא בבית, או שהיא כבר יוצאת וכדומה וכולי ותמיד הציעה לי כסף כדי שנוכל לממן בייבי סיטר. כמעט תמיד הייתי באמת נעזרת בהצעה הכספית שלה, ולעיתים מאוד רחוקות היא היתה מגיעה בעצמה לשמור על הילדים.
נו, אז הרי ברור, שאת החוויה הזו של אכזבה, תסכול וצער אני לוקחת איתי. האמת? לא חשבתי על זה אולי שלושים שנה, והנה זה קפץ לי לראש כשסגרתי את היומן אחרי שקבעתי עם ביתי להיות בייבי סיטר לנכד. נכון שאני אשה עסוקה מאד, נכון שאי אפשר לסמוך עלי לאס.או.אסים (כי ביומני יש הרצאות ופגישות שנקבעות חודשים מראש) ובעלי יגיע לבד, אבל כשאני פנויה מהתחייבויות של עבודה – אני מגיעה. בלי התחמקויות ובלי לשאול שאלות. פשוט באה.
ביתי גרה במרחק שעה נסיעה ולא עולה בדעתי שהזמן והכסף על הדלק הם דברים שצריך להתחשב בהם, כי הרי אם אני פנויה אגיע לבייבי סיטר בכל מקום בארץ. וזה, פתאום הבנתי, בגלל החוויה שלי. לא בגלל התחשבנות, או בגלל הרצון “להיות בסדר”, ולא כדי לעשות רושם על אף אחד. לפתע היה לי ברור שאני מפצה על החוסר שלי. שאני מגיעה לכל מקום כי אלי לא הגיעו. הבנתי שאחת הסיבות העיקריות לכך שאני עוזרת לילדיי כבייבי סיטר, זה כי לי לא עזרו. תראו עד כמה אנחנו פועלים מתוך החוויות שלנו…. לא להאמין!
אוקיי, אז לבייבי סיטר הגעתי (עם הסבא כמובן) ואני נהנית שם כמו ילדה קטנה. אני פשוט אוהבת להיות סבתא. מבחינתי זו הזדמנות נוספת להתעסק באחד הדברים הכי אהובים עלי: ילדים קטנים. אז אני רוקדת עם הקטנים בסלון, אני נכנסת איתם לתוך אוהל הכדורים שלהם (וכל העצמות שלי מתפוקקות), אני מקריאה להם סיפורים, אני מושכת אותם או דוחפת אותם כשהם ישובים על הבימבות שלהם, אני מכינה ארוחת ערב ואני רוחצת באמבטיה וחופפת להם ראש ובינתיים מפריחה להם בועות סבון. וכשאני מרדימה אותם בשעה שמונה (מה חשבתם? שאני סבתא רכה? מה פתאום? אני זו אני, גם כסבתא) אני יוצאת מחדר הילדים הצבעוני כשהגב שלי כואב כמו לסבתא זקנה בסיפורים – וכולי חיוכים.
דבר אחד אני יודעת: זה לא אומר כלום. זה לא אומר שסבתא שלא עושה בייבי סיטר היא ממש רעה ושסבתא שכן – נהדרת. לא זה הוא קנה המידה. מה שזה כן אומר, שיש סבתות שונות והמסקנה העיקרית היא שבתוכנו יש כמה אנשים מכמה גילאים והם, שבאים מן העבר שלנו, בעצם לעיתים קרובות מכתיבים לנו את ההווה ולכן גם את העתיד שלנו.
