1. קבל כל אדם כפי שהוא, גם את עצמך, וזאת ללא תנאים. לא “אם תנהג כך אז…” אלא קודם לקבל ולהעריך את האחר כי הוא טוב למדי כפי שהוא.
2. כבוד הדדי – שפירושו לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל – לא את עצמך ולא את הזולת. ללמוד להקשיב ולקבל את העובדה שזכותו של כל אדם לדגול בדעותיו ועמדותיו, וכי השוני בין בני האדם הוא היסוד המעשיר את חיינו.
3. הדגשת החיוב, היש, ולא החסר. “אני יודעת שאתה יכול” ולא “אני יודעת שאתה יכול אז למה אינך עושה זאת?”. התייחסות אל הכוחות ולא אל החולשות, כי ההכרה בכוחות וחיזוקם מהווה בניה על בסיס יציב של הקיים.
4. הכרה בהשקעה, במאמץ, כאשר התוצאה היא פועל יוצא של ההשקעה ולא המשמעות הבלעדית. חשוב אם עשית כל מה שיכולת ולא אם הצלחת או לא הצלחת.
5. שינוי במשמעות הביקורת. הביקורת לא באה להוקיע חסרונות וכישלונות, כי הטעות הינה מעבדה לימודית הנותנת אפשרות לבדוק משתנים אשר קודם לכן לא הושמה הדעת עליהם או לא הוערכו כראוי. אין זו ביקורת אלא הכרה בבעיה שיש למצוא לה פתרון.
6. התקדמות במידה, לא לדרוש יותר מדי, לאפשר גם לעצמך וגם לזולת להתקדם צעד אחר צעד בעזרת מטרות קצרות טווח, כדי לחוש בהתקדמות.
7. הטלת אחריות ולא קבלת אחריות. משמע, שאנו נותנים אמון ביכולת לפעולה עצמאית, ואפילו בקנה מידה קטן, כאשר האחריות לפעולה מוטלת על מבצעה. קבלת אחריות משמעה “אני יכול”.
8. האמונה בזולת והאמונה בעצמנו.
9. השייכות. מתוך השייכות והרגשת ה”אנחנו” צומחים הכוחות של כל אדם. הרגשת השייכות היא הנותנת משמעות לחיינו.
10. הקשר הנוצר על סמך הדברים המשותפים (שטחי עניין, מטרות, משמעויות). קשר מעניין משמעותו שותפות טובה.
עקרונות אלו אינם מסודרים לפי ההיררכיה של חשיבותם. הם מקיפים יריעה רחבה של יחסים בין אישיים בונים. העידוד המבוסס על עקרונות אלו מהווה את הכלי החשוב ביותר לבניית תדמית חיובית, תוך שייכות ופיתוח יחסים בין אישיים בונים.
