אני זוכרת את היום בו הכנסתי את בני הבכור לקיטנה הראשונה שלו. הוא היה בן חמש ורשמתי אותו לקיטנה שאני לא זוכרת של מי היתה. בחיי. ארבעה ילדים, עשר שנים רצופות של קיטנות לכל מיני גילאים, אני חושבת שמותר לי לא לזכור…. בכל אופן, ההתכנסות היתה ברחבת החורשה שבחזית מלון רמת אביב. היה כזה מלון עד לפני שנתיים בערך. הגעתי לשם, אני, אמא שעושה משהו שחדש לה, עם בן בכור שעוד לא היה באף קיטנה בחיים שלו (כי קיטנה בגן זה לא נחשב, זה בגן המוכר). אני זוכרת שהיתה לי רשימת ציוד חובה בה הייתי צריכה לצייד את הילד ומכל הרשימה אני זוכרת את הכובע שהוא חבש. קנינו לו בשוק, כמה ימים קודם, לפי בחירתו, כובע של בוקרים. זה מה שהוא רצה אז זה מה שהוא חבש.
היו שם המון הורים עם המון ילדים. חלקם צמודים להורים שלהם, כמו הבן שלי, וחלקם מרגישים חופשי ומתרוצצים בשטח. ראיתי את המדריכות והמדריכים, נערות ונערים שרק סיימו כתה יא’ או יב’ ואני עצמי הייתי כמעט בגילם – קצת מעל 25. קרובה אליהם כל כך בגיל ובכל זאת כל כך חוששת: הם יוכלו לשמור על הילד שלי, משוש חיי? היה שם רעש, והיו סרטים מסביב לעצים, כך שכל קבוצת גיל היתה צריכה להיות בתוך השטח המסומן לה.
אני זוכרת בלבול שלי. אני זוכרת התרגשות שלי. אני זוכרת את בני נצמד אלי (ילד של אמא) ואני שצריכה לשדר שעסקים כרגיל ושהכל כיף חיים. עברה בי אז חוויה, גופנית ממש, של מה שקרה שלוש שנים קודם: אז היתה מלחמת יום כיפור. בני היה בן שנתיים, בעלי היה למעלה מחודש במילואים, הטלויזיה היתה מלאה תמונות של טנקים עולים באש וגוויות, אחי הצעיר נלחם בסוריה, אחי הבוגר העמיד את הגשרים מעל תעלת סואץ, אחי האמצעי הסתובב בכל הארץ בין כל החיילים ובאזורי המלחמה כצוות אספקה, אבא שלי הסתובב בית וכעס שלא גייסו אותו ואמא שלי הסתובבה כמו לביאה בלי להוציא מילה. ואז היו האזעקות בתל אביב ובני בן השנתיים ואני ירדנו מקומה שלישית לחדר המדרגות (כי אין מקלטים בבתים הישנים של תל אביב) ואני הייתי אמורה לחייך אל התינוק ולשדר לו שעסקים כרגיל. הרגליים שלי רעדו, הפה שלי היה יבש, הלב שלי דפק בעוצמה ואני חייכתי אל הילדון. החוויה הזו חקוקה אצלי בעור, בבשר, וכשעמדתי בחורשה שבחזית מלון רמת אביב היא היכתה בי שוב. מן סוג של בהלה וחרדה לגורלו של בני.
היום זה נשמע כמעט מצחיק: מה בין היום הראשון בקיטנה למוראות המלחמה, אבל זה כנראה יושב אצלנו, האמהות, האבות, באותו מקום: המקום של חרדה לגורל הילדים. יש כאן פחד כפול: גם מתוך כך שהילדים שלנו עושים שם דברים שלא כביום יום – הולכים לבריכה, הולכים לטיולים, הולכים לים, משחקים בחבורות גדולות על הדשא, וגם הפחד מהמחשבה שאולי הילד יסבול, אולי יהיה אומלל, אולי לא ימצא חברים וירצה את אמא שלו? זה בליל של חרדות שמתעצמות בחופש הגדול ובהליכת הילדים לקייטנות. האמת, אלו מחשבות וחרדות שצפות ועולות בנו וזה מן מצב שאין ממנו מוצא. הרי אנחנו יודעות ויודעים מה להגיד לעצמנו מבחינה הגיונית: הכל יהיה בסדר, הם מיומנים, יש שם מספיק מבוגרים שישגיחו, הם לא מתרחקים משם, יש הרבה ילדים והוא ימצא לעצמו חברים, יש להם את מספר הנייד שלי ועוד כל מיני דברים שהראש יכול להגיד אבל הלב לאו דווקא מקבל.
אני לא זוכרת את המשך שלושת השבועות של הקיטנה, אבל כנראה לא היו שם משברים רציניים כי אחרת הייתי זוכרת אותם. מעניין שהילדים שלי זוכרים מצוין רגעים של שמחה ואושר ואני זוכרת טוב יותר דוקא רגעים של חרדה ודאגה. וכאלה היו המון לאורך שנות הגידול של ילדיי.
אז טיפים: רישמו אותם לקיטנה שתעניין אותם ולא כזו שאתם חושבים שהיא מעניינת. אל תעמיסו עליהם חוברות עבודה – הם בחופש. שדרו להם שאתם בוטחים בהם וסומכים עליהם וכך יש סיכוי שהם יאמינו לכם ויסמכו על עצמם. השתדלו שיהיה עם ילדכם חבר מוכר. אל תצפו שבקייטנה הילד יהיה שונה ממה שהוא כל השנה. החופש הוא תקופה בה עליכם להעסיק את הילדים יותר מהרגיל. אין ברירה. לכו הרבה לים. עשו הרבה פיקניקים אחרי הצהריים. תכננו, כדי שלא תלכו לאיבוד מה שיגרום לכם לכעוס עליהם וחבל.
