המשמעות האמתית של ציוני בית הספר

איך אנחנו באמת מתייחסים לתעודה ולציונים?

כשאומרים “תעודה” או “ציונים” או “שליש” – אני חשה בגופי חידודין חידודין וזה זורק אותי שנים אחורנית, כשילדיי היו תלמידים. מי מכם לא שמע , או לא אמר, את המשפט “אם היית מתאמץ קצת יותר, היית מצליח יותר והתוצאות היו יותר טובות”? ולא רק שאמרו לי את זה כשהייתי תלמידה, אלא שבבושת פנים אני מודה שגם אמרתי את זה לילדיי. המשפט הזה נאמר כמעט בכל פעם שהילד מראה ציון במבחן, או כשהמסכן מחזיק את התעודה ביד, מוסר אותה להוריו בחוסר רצון ומחכה לגזר הדין.

אני חושבת שכדאי שנדון באותם רגעים, ובעיקר בתגובות שלנו לציונים של הילדים.

שיחת המחנכת – רגע שכל הורה ותלמיד מכירים

אני זוכרת את עצמי, לא פעם ולא פעמיים (תעשו חשבון של ארבעה ילדים, 12 שנות לימוד לכל ילד. מזל שבאוניברסיטה לא הייתי צריכה לגשת למרצים…), מחכה מחוץ לחדר הכיתה לתורי להיכנס לפגישה עם המחנכת של אחד הילדים. עומדת ומשוחחת עם אמהות אחרות (פעם כמעט ולא הגיעו אבות. לדעתי הם אפילו לא ידעו באיזו כיתה הילד לומד…) על הא ועל דא, על השכונה, על מזג האוויר, על הטיול השנתי המתוכנן – ורק לא על המורה או על הילד, חס וחלילה – עד שמגיע תורי להיכנס.

שנייה קודם אני קוראת לילד או לילדה שיגיעו כדי להיכנס איתי, כי עד אותו רגע הם רצו במסדרונות של בית הספר וצרחו וקראו קריאות קרב עם הילדים האחרים שהאמהות שלהם חיכו כמוני. נכנסת. המורה יושבת מאחורי השולחן כשלידה ערמות של ניירות. מרימה את ראשה, עייפה המסכנה – כבר חוותה כמה אמהות עצובות או רגוזות או לא מכבדות – חייכה בהתאמה למה שהיא עומדת להגיד לי (היו פעמים שקיבלתי חיוך רחב) והוציאה את דף הציונים של הנידון.

מה עושים עם הפוטנציאל הלא ממומש הזה?

אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה כילדה וגם הכי הרבה כאמא, במפגשים עם מורות (במיוחד של הילדים עם הפרעות הקשב) הוא: “יש לה פוטנציאל כזה גדול – ולמה היא לא מנצלת אותו!?” ובלשון זכר גם אמרה על הילד.

אז תנו לי להסביר לכם משהו על פוטנציאל: פוטנציאל הוא אחד הדברים הכי אימפוטנטיים שיש. זו רוח. זו אפשרות. זה פוטנציאל. זה יכול להיות ילד עם IQ של 140 – אבל עם ציונים של ‘בלתי מספיק’. זו יכולה להיות ילדה עם יכולת קשב מצוינת – אבל היא מפריעה בשיעורים. שאלתם את עצמכם איך זה יכול להיות?

אני חושבת שיש לי לפחות חלק מהתשובה: הפוטנציאל זו אפשרות שלא תמיד יש לה את התנאים להתקיים. זה יכול להיות – אבל זה לא קורה. זה כוח שלא יוצא אל הפועל. למה? שאלה טובה. בואו נפתח דיון: מערכת החינוך? ההורים? השפע? התחרותיות? המסכים?

כל תשובה נכונה – וכל אחת היא רק חלק מהבעיה. כי לילד או לילדה, באותה כיתה, באותם תנאים, באותה משפחה – פשוט לא היו התנאים לממש את כל מה שהם יכלו. לא היו. האפשרויות שעמדו לרשותם היו בדיוק אלה שהביאו אותם להישגים אליהם הגיעו. באותו רגע הם לא יכלו יותר. נקודה.

רגע אחד שפתח לי את העיניים לגבי פוטנציאל

אני זוכרת שישבתי עם בתי הרביעית, כשהייתה אולי בכיתה ה’ או ו’, והמורה אמרה לי: “היא לא מנצלת את הפוטנציאל שלה.”

הילדה הסתובבה אליי ואמרה, רגע לפני שהתפוצצה: “אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי משהו על הפוטנציאל שלי – אני פורצת בצרחות והופכת שולחן!”

אוי, איך הבנתי אותה. ואיך שמחתי שהיה לה האומץ להגיד את זה.

זה היה רגע מכונן מבחינתי. הילדה הזו לימדה אותי את מהות הפוטנציאל – ואת זה שאנחנו, המבוגרים, מעריכים ילדים לפי הציונים שלהם. לא לפי מי שהם, אלא לפי מה שכתוב בתעודה. משום מה תמיד נדמה לנו שהם יכולים יותר – אבל מה עם כרגע הם לא? הרי לו יכלו – היו עושים זאת. אין בעולם ילדים שאוהבים להיכשל. זה מר, זה כואב, וזה אף פעם לא מכוון.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לראות את הילד דרך התעודה.

אז מי באמת “אשם” כשהילד לא מצליח?

זה לא רק המורות והמורים, ולא רק מערכת החינוך. זה לא רק ההורים שמגוננים מדי, או אלה שנוזפים בלי לחשוב פעמיים. זה לא רק חדר מנהלת שמחלק סוכריות במקום להציב גבולות. זה לא רק שהם לחוצים. זה לא רק המלחמה, לא רק הפיגועים, לא רק הקורונה, ולא רק המריבות בין ההורים. זה הכול – ביחד.

האם הציון אומר משהו על הילד – או עלינו?

שכחנו שהתעודה נועדה לשקף את ההישגים הלימודיים של הילד באותה תקופה, בשלושת החודשים האחרונים. אולי גם את מצבו החברתי. אבל לא את ערכו כאדם.

ולמרות זאת, אם ילד נכשל במקצוע מסוים – אנחנו, כהורים, רואים בו כישלון. כאילו השווי האנושי שלו הוא 50 מתוך 100. האם שכחנו שהוא נדיב? מצחיק? אכפת לו מאחרים?

אני חושבת שהורים רבים גם נפגעים אישית מציון נמוך של ילדם – כאילו זו פגיעה באגו שלהם. הילד מאכזב אותם. היחסים משתנים. הילד נענש. או בוכה. או כועס. ואז גם מרגיש אשם.

אז מה כן כדאי לעשות?

אז מה עושים כשיש תעודה מאכזבת או מקצועות שבהם הילד נכשל? מתייחסים לזה בצורה עניינית. בלי דרמות. בלי יותר מדי רגש. פשוט מדברים. שואלים האם הוא משער למה זה קרה, איך הוא או היא מרגישים עם זה. אולי תגלו שהם מרגישים שהמורה לא סובלת אותם, או שהמקצוע משעמם, או שהילד לידם מפריע או שממש ממש קשה להם. אולי כל זה נכון. אל תבטלו את מה שהם אומרים.

כמובן – תעודדו ציונים טובים, תראו את ההשקעה, תחייכו. ואל תשאלו ילדה שקיבלה 98 איפה שתי הנקודות החסרות. זה לא מצחיק. זה מעליב.

שימו לב גם לדרך שבה אתם נותנים מחמאות. אם אתם מתחילים בטוב – “כל הכבוד, השתדלת”, “הציונים השתפרו” – אבל ממשיכים עם “אבל”: אבל אתה יכול יותר. אבל זה לא מספיק. אבל יש לך פוטנציאל… החלק הראשון של המשפט לא תקף. הילד כבר שכח אותו. הוא רק שומע עכשיו את האכזבה, את התנאי, את האבל…

תזכרו שפוטנציאל יכול להתממש גם מאוחר יותר – שימרו עליו

ולסיום, זיכרו, שכשם שקרה לי, לכמה מילדיי ואולי גם לכם – קורה גם להרבה ילדים אחרים. השכל מגיע גם אחרי הצבא 😊. והישגים נפלאים באים – אם רק לא ריסקנו את רוחם במשך 12 שנות בית ספר.