אני מדריכה הורים מזה שני עשורים והולך וגדל מספר ההורים המגדלים ילדים לבד או כמעט לבד.
מאז ומעולם היו משפחות חד הוריות. אצלנו בארץ, לצערנו, יש הרבה אלמנות מלחמה אשר במשך שנים גידלו לבד את ילדיהן היתומים מאב. עם הזמן גדלו גם מספר ההורים שהתגרשו ונכנסו אף הם למעגל המשפחות אשר בהם הורה אחד בכל בית בו גרים הילדים ובעשור האחרון גדל מאד מספר הילדים הנולדים לאמהות יחידניות ואף לאבות יחידים (דרך אימוץ או פונדקאות). הורים אלה מגיעים אלי עם שאלות חדשות, לא דווקא בענייני חינוך אלא בתהיות של מה לענות לילדים כשהם מבררים את השונות שבדרך גידולם.
רגע לפני שאתן כמה מענים, בואו נבין את תופעת החד הוריות: מאז תחילת שנות ה-90′ הוכפל מספרן של המשפחות החד-הוריות בישראל. כיום יש בישראל יותר מ- 130 אלף משפחות כאלה.
כולנו יודעים שקשה לגדל ילדים. הילדים נשענים על המשאבים של ההורים: משאבי הזמן, משאבי הכסף ומשאבי הנפש. זו משימה מורכבת ועם קשיים רבים. אין ספק שברגע ששני אנשים מגדלים ילדים, תהייה קיימת חלוקה של הנטל, מה שאין כך להורה יחיד.
ממש לאחרונה יצאו שני מיליון ילדים ונוער לחופש הגדול ומעל מאתיים אלף מהם הם ילדים הגדלים במשפחות חד הוריות. כאלפיים מתוכם הם ילדים להורים יחידניים. להיות הורה יחידני זה אומר לגדל ילד ללא אב ו/או ללא אם. בל נשכח שלילד יתום יש אב או אם: יש לו תמונות, יש עליו או עליה סיפורים, יש סבא וסבתא ודודים מצד משפחת המקור שלהם, אולי הילדים אפילו הכירו אותם לפני מותם. לילדים גרושים ודאי שיש אב או אם: יש להם תמונות מחתונת ההורים, יש משפחות מכל צד, גם כאן יש סיפורים, אפילו אם הם סיפורים לא יפים. יש נוכחות של ההורה הנעדר. לילד או לילדה להורה יחידני – אין אב או אין אם. יש תרומת זרע או ביצית אנונימית (אני יודעת שיש גם מצבים שונים בהם הילד מכיר את תורמת הביצית, אך אלו מקרים נדירים). ילד כזה, ישאל שאלות שעל התשובות להן ההורים מתלבטים.
ילדים שואלים שאלות. לעיתים הן נשמעות כמו שאלות נוקבות אך בדרך כלל הן לא כאלו, אלא פשוט שאלות סקרניות ומנסות לברר את זהות האב או האם. ילד ממשפחה מסורתית חווה דגם של שני מבוגרים: זכר ונקבה, אמא ואבא, ואם יש לו שאלות, הן תהיינה סביב הזוגיות או הילדות של כל אחד מהוריו. ילד להורה יחידני “יחפש” את הדמות השנייה. לא תמיד מפני שהיא חסרה לו (במיוחד בגילאים הקטנים, בהם יש הזדהות עם האם), אלא מפני שהוא, או היא, רואים את המודל השמרני של גבר ואשה, של זוג הורים, בגן, בגינת השעשועים, בסרטים וכמעט בכל מקום. בל נשכח שכמותם של הילדים היחידניים היא מאית מתוך אוכלוסיית הילדים.
אני דוגלת ברעיון שהאמת הינה התשובה הנכונה והטובה ביותר. לילדים אומרים את האמת, בהתאמה לגילם. אנחנו יודעים היום שהסתרה במשפחה, סוד במשפחה, הוא תמיד מתכון לבעיות: יש אנשים שיודעים, אי פעם זה יצוץ ואז הפגיעה בילדים עלולה להיות קשה.
לדעתי, מה שעומד מאחורי הקושי של אמהות, ואולי גם של אבות, להגיד לילדים את האמת, הוא החשש לפגוע בהם. אבל אמהות יקרות, שקר יפגע בהם יותר! ואמת מחוררת תשאיר אותם ללא תשובות! ולילד, להשאר ללא תשובות זה בלתי אפשרי ואז הוא ימלא את החללים עם דמיונו, שעלול להיות הרבה יותר גרוע: אולי זה בגלל שאני ילד לא טוב? אולי זה בגלל שהוא לא רצה אותי? אולי אמא לא אוהבת לדבר על זה אז זה כנראה דבר רע? הרצון לגונן על הילדים מפני האמת הוא שגוי ביסודו. דוקא האמת היא זו שתגן עליהם: לא יוכלו להפתיע אותם, לא יעזור אם יקניטו אותם, נוכל לצייד אותם במשפט ונשמור על יחסי אמון הדדי.
אז מה עונים לילד בן שנתיים או שלוש ששואל את אמו היחידנית “איפה אבא שלי?”. אהה, כאן כבר נכנס פחד נוסף: דיבור על מין. על זרעים, על ביציות, על אהבה, על סקס…. וגם פה, נופלים ההורים. כאילו מין זה הדבר הרע ביותר שעלול לקרות לילד ואני צריכה להגן עליו מפניו.
למי שמתקשה, אפשר לדבר על מין באופן לא מיני לגמרי, אלא עניני: “כדי שיווצר תינוק צריך זרע וצריך ביצית. לאמא יש ביצית (כמובן שהגברים יגידו זאת הפוך) ולא היה לי חבר שיתן לי זרע אז בחרתי אותך מתוך בנק גדול, בו יש המון זרעים”. ילד בן שנתיים, שלוש, ואולי אפילו ארבע, לא יבין את המשמעות העמוקה של זה. הוא פשוט יקבל זאת כפיסת מידע. והנה, הוא יודע, והנה אי אפשר יהיה להתקיל אותו ואין כאן סוד. ברור שאחר כך תבאנה שאלות נוספות – אם לא תפחדו, אם לא הפחד ינהל אתכן ואתכם, תמיד תמצאו תשובות המתאימות לגילו.
אפשר לציין שהאיש הזה שנתן לי את הזרע שלו הוא איש טוב, שעוזר לאמהות שאין להן חבר ובן זוג. אפשר גם להגיד שכל כך רציתי אותך ולכן בחרתי בך. פשוט צריך לדבר. להגיד דברים שהם כמו סיפור המסופר באהבה ובחיוך.
אתם חייבים לסמוך על חכמתם ועל חוסנם של ילדיכם: הם יבינו ואז יוכלו להתמודד !
